"אנשים לא יעשו מנוי לתיאטרון, ואני אהיה שם בשביל לתפוס את השינוי" / ראיון שקיימתי עם משה נאור, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה ובמאי ההצגה "החייל האמיץ שוויק" שעולה בימים אלה בהבימה ובחיפה

פורסם בתרבות גלובס, 14/11/13

נאור-גלובס1

נאור-גלובס2

@@

עוד קודם משה נאור רוצה לדבר, הוא רוצה להקשיב. אני מודה שזה חידוש. "איפה אתה גר?" שואל. "יש לך ילדים?" ממשיך. "אני מראיין אותך", הוא משרבב חיוך, אבל לא ממהר ליצור קשר עין; שפת גופו נבוכה, מתגוננת – ואפשר שהסמול-טוק הקצרצר הזה, מעיד על אופיו הלא שגרתי יותר מאלף המילים שיגיעו בהמשך. זה חמש שנים שנאור, במאי מוערך, הוא המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, ואפשר היה לקבל בהבנה גישה מעט יותר, איך נאמר בעדינות, מוחצנת.

"אני מנהל מסוג אחר", הוא מסביר. "הרבה פעמים עם אנשים שעובדים אצלי אני אומר 'אתה עובד אצלי אבל בוא נעמיד פנים שאני עובד אצלך, יותר נוח לי'. אני מאוד מתקשה לתת לעוזרים שלי פקודה, ושהם יבצעו אותה אחת-שתיים. שחקן שאומר לי 'אני לא אוהב את זה אבל אם ככה אתה רוצה שאני אעשה, אז אעשה' – באותו הרגע נגמרה היצירה בעיני, אני לא מסוגל להמשיך קדימה. קשה לי מאוד לעבוד עם שחקן שמציית לי".

במאי, ודאי שמנהל אמנותי, צריך להיות קצת דיקטטור לא?

"אני מבין את הדיקטטורה בתיאטרון, היא חשובה. זה שיש במאי אחד והוא מחליט זה דבר מאוד חשוב וצריך לשמור אותו, אבל אני לא דיקטטור. אני לא קונה במעמד או בכסף את המשמעת שתהיה. אני מזיע המון בשביל שהיא תקרה. כשאני מקבל קאסט, המשימה שלי היא להדביק אותו בלהט שבוער בי. אני חייב להרגיש כל דבר שאני עושה. גם הנושא, גם התוכן וגם הצורה חייבים לגעת בי באופן כזה שהוא מעבר ל'מקצוענות', שהיא בשבילי מילת גנאי. אף פעם, ואת זה יעידו שחקנים, אני לא קם בבוקר ואומר לשחקן, בוא אתה תעמוד פה, אתה פה. זה לא קורה. אני קודם כל מציף את העניין, ומקשיב להצעות. בקאסטים גדולים זה טיפה יותר קשה".

לא היית רוצה רוצה להוביל בחיפה אנסמבל יותר מוגדר אמנותית, דוגמת החאן או גשר?

"לא, אני לא טיפוס שאוהב להנהיג להקות. יש שחקנים שאני אוהב אותם אז הם ממשיכים איתי, אבל מעבר לזה אני לא במאי של אנסמבלים. זו מנהיגות מסוג אחר. אני מסוג הבמאים שמתחילים כל הפקה מאפס. אני לא סוחב איתי אג'נדות או שיטות, וגם אם כן, זה לא צורות שאני מנסה כמו גורו, שאחרים ידבקו בהן. שהן יוקרנו ויהפכו לחלק מאיזו תפיסה. אני אוהב להיות במסע שיכול להימשך שלושה-ארבעה חודשים, ולהמשיך הלאה למסע אחר.

"מעבר לזה, אני חושב שסוג כזה של תיאטרון לא מתאים לחיפה מהסיבה שהמבנה שלו הוא במה מרכזית גדולה (כ-700 מקומות). ככל שהאולם גדול יותר, ואתה רוצה מספר גדול של הרצות, אתה צריך לכוון לחתך יותר רחב. זה כמו ערוץ מסחרי במובן הזה, וכל מי שמתעסק בתוכן יודע מה זה אומר. כשנכנסתי לתיאטרון חיפה הבנתי בניתוח פשוט וקל שההישרדות של התיאטרון תלויה בזה שהוא ייתן מענה גם לקהלים שמחפשים לראות את ההיצע של רחבי הארץ, ולא רק היצע של קבוצה מסוימת, איזוטרית יותר או פחות".

@@

המסע התורן של נאור, שבגינו אנחנו נפגשים, הוא "החייל האמיץ שוויק". הפארסה האנטי-מלחמתית המבריקה של ירוסלב האשק מ-1923, כולל אמרת הכנף "נפגש בשש אחרי המלחמה". יוסף אל דרור עיבד, נאור ביים ובימים אלה עולה ההצגה בקופרודוקציה בין תיאטרון חיפה להבימה (לינק לביקורת ההצגה). שיתוף פעולה שני בשנה החולפת בין התיאטראות אחרי "איש חסיד היה", וכזה שמעורר סקרנות גם על רקע הקשיים הכלכליים שחווה התיאטרון הלאומי. "מה אני אגיד לך", נאור נע בחוסר נחת. "יש שם מנהל אמנותי מקסים (אילן רונן, ר' ש'), אבל אני לא רוצה להיכנס לתחום של מה שקורה שם בענייני הכספים. הם נורא יתבאסו מזה. מה שאני יכול להגיד הוא שמאוד-מאוד קשה. קורים שם כל מיני דברים מעל ומתחת לפני השטח, וחבל שזה ככה".

שוויק זה משהו שאתה הצעת או הבימה?

"הבימה הציעו. בשלב הראשון סירבתי, כי סירבתי לגעת בעיבודים שנעשו. הרגשתי שהמחזות לחומר הספרותי לא עומדים במבחן הזמן. כשאילן רונן בירך על האפשרות שאני אזמין את אל דרור לעשות עיבוד חדש למחזה, נכנסנו לעניינים. התחלנו שוב לחפש את השוויק הזה, כשידענו שקושניר איתנו, וזו דמות מרתקת להתעסק איתה".

מה הדליק אותך אצלו?

"שהוא חידה, אתה אף פעם לא יודע אם הוא באמת אדיוט, אם הוא עושה את עצמו, אם הוא לאומני או שבדיוק ההפך, חתרני. אתה לא יודע באמת מי הוא ואת המתח הזה מאוד-מאוד חשוב לשמר כל הזמן, בשביל שהדבר הזה יחזיק. הוא אף פעם לא על הפסים, והדבר הזה מגחך את הסביבה שלו כל הזמן. זה אמנם נראה מגוחך אבל זה לא רחוק המציאות. זה שהמלחמה מתחילה ובשנייה נגמרת, זה לגמרי משקף".

בוא נדבר על המלחמה שלך כיוצר.

"תראה, אני עובר דרך. התחלתי את הדרך שלי כיוצר עם איזה צורך עמוק מאוד שיאהבו אותי. זה שאני מתקשר עם קהל, לא נבע מאיזה צורך לעשות כסף. זה גם היה שם, אבל זה אף פעם לא עמד לנגד עיני, ובטח שלא כשאני מנהל אמנותי ופחות ניזון מאחוזים. הצורך שהיה מאוד חזק ובעייתי אצלי הוא שיאהבו את ההצגה, שיאהבו את החומר שאני עושה".

וזה דעך?

"ואני מתבגר", הוא מחייך, "ויש לי שני ילדים, וגם הרצון הזה שכולם יאהבו, יהנו, יתרגשו, מתחיל לפנות מקום לכנות שלי, לאיפה אני נמצא בתוך כל זה".

@@

נאור, 42, החל דרכו הבימתית בלהקה צבאית ולאחר מכן בלימודי משחק בניסן נתיב. אבל למעשה זרע התיאטרון נטמע בו עוד קודם לכך. זה קרה כאשר כנער הוא התלווה אל אחיו המבוגר ממנו ב-13 שנה, השחקן יגאל נאור. "הייתי הרבה יותר איתו מאשר עם ההורים", הוא מספר ומגניב חיקוי מוצלח לקולו העבה. "הוא גידל אותי למעשה. חוויתי הכול דרכו, שמעתי את התקליטים שלו, באתי לראות אותו על הבמה, וזה נספג".

חוץ מקבוצת הצעירים שהקמת, "החיפאית", יש משמעות לכך שאתה מנהל אמנותי צעיר בכמה עשורים ממרבית הקולגות שלך?

"כן, לחלוטין, יש אצלנו קהלים שהם צעירים יותר, ואנחנו עובדים על זה. עדיין, וזה לא קשור אלי, המאסה עיקרית באה ממקומות אחרים, ממפעלי מנויים וכאלה, אבל כנראה שגם זה ישתנה עם הזמן. יותר אנשים יקנו כרטיסים להצגה ספציפית שהם רוצים לראות ולא יעשו מנוי לתיאטרון, ואני אהיה שם בשביל לתפוס את השינוי.

"מה יקרה בדיוק אני לא יודע, אבל צריך להיות מוכן לאבולוציה הזו ואני, בגלל גילי אולי גמיש יותר לזה, מסוגל להכיל שינוי כזה. אולי אני מסוגל גם ליצור אותו, אבל אני צריך עוד זמן כדי להציג תוכנית שהיא באמת ישימה".

וכזו שגם תאפשר לאמנים להתקיים.

"זו בעיה אמיתית. שכר האמנים בארץ לא עודכן שנים. מעטים מצליחים להתפרנס מתיאטרון. אני, כמנהל אמנותי, נמצא יחסית במקום טוב, אבל אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי במקום הזה והייתי צריך להחזיק משפחה. יכול להיות שלא הייתי בתחום הזה, כי מאוד קשה לבמאים, אפילו למצליחים, להתפרנס. זה נשמע 'סכומים', אבל מה במאי מקבל? שלוש הפקות בשנה, 200 אלף שקל, ואתה יודע מה, עם תמלוגים 300 אלף. היום לא מחזיקים משפחה עם הסכומים האלה בשנה".

אז מה – פסטיגלים?

"זה גם לא ממש עוזר. אם אתה מתחיל לעשות פסטיגלים וכל הצגה שלך חייבת גם להצליח קופתית, אתה נהיה עבד. עבד של הקהל, של מפעלי המנויים – זה נורא קשה וזה עצוב שזה ככה. אני חושב שאם אני כאדם יוצר, הייתי עושה את זה כמה שנים, האישיות שלי לא הייתה מחזיקה. הייתי מנסה לרצות פה, מנסה לרצות שם. באזורים היותר נפשיים, אני חושב שמשהו בי היה קורס".

@@

עוגת התקציב של תיאטרון חיפה

סך הכול: כ-25 מיליון שקל (נתוני 2012)

הכנסות עצמיות:

מכירות כרטיסים: 5.8 מיליון שקל

הצגות חוץ: 3 מיליון שקל

קרנות וחסויות: 2 מיליון שקל

תמיכה ציבורית:

עיריית חיפה: 10.4 מיליון שקל

משרד התרבות: 4 מיליון שקל

@@

תיאטרון חיפה

מנכ"לית: ניצה בן-צבי

מנהל אמנותי: משה נאור

תקציב: 25 מיליון שקלים

מנויים: כ-13 אלף איש

מספר הרצות: 373

סך הכול צופים: כ-124 אלף איש

מקור: תיאטרון חיפה, נתוני 2012

@@

משה נאור

אישי: 42, נשוי + 2, מתגורר בתל אביב

השכלה: בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב

הצגות רצות בבימויו: החייל האמיץ שוויק (חיפה בשיתוף הבימה), שיגעון באופרה (חיפה בשיתוף הקאמרי), גזע, איזראל ג'ורנאל

@@

לכתבת באתר גלובס: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000894026

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s