"כשפתחו את הקבוצה הרבה אמרו 'אין מצב, אני לא עובר לחיפה'. היום הם מתחרטים" / הם עברו לחיפה בשביל התיאטרון, פעילים בקהילה ומתכוננים להצגה השישית שלהם. הכירו את "החיפאית". מתוך פרויקט איי תרבות ב"גלובס הערב"

פורסם בתרבות גלובס, 29/1/14

"זה כבר מצחיק להגיד קבוצת הצעירים, חלק מהחבר'ה עוד שנייה בני ארבעים", אומרת מעיין ויסברג, שחקנית "החיפאית" של תיאטרון חיפה. קבוצה שללא קשר לגיל החברים בה, כשמה כן היא. ויסברג, 31, בוגרת בית צבי ובמקור מראשון לציון, כמו שמונת החברים בקבוצה שהוקמה לפני ארבע שנים, העתיקה את מגוריה לחיפה כחלק מתנאי הקבלה ובתמיכת העירייה. לא עניין של מה בכך כאשר מביאים בחשבון שתעשיית האודישנים מרוכזת רובה ככולה בתל אביב.

"יש מחיר לזה שאנחנו פה בחיפה", היא מודה, "הרבה פעמים אני נוסעת למרכז לאודישנים והרבה פעמים אני גם נאלצת לוותר. אבל עצם זה שאני יוצרת ושחקנית שעובדת ומקבלת משכורת זה בכלל לא מובן מאליו. בהתחלה, כשפתחו את הקבוצה הרבה נבחנו וגם היו הרבה שאמרו 'אין מצב, אני לא עובר לחיפה'. עם הזמן שחקנים שאני מכירה מתחרטים על זה ואומרים שהיו מתחלפים איתי ברגע".

למרות שבתל אביב יש באופן טבעי יותר סיכוי "להתגלות"?

"אני תמיד יכולה להשוות את עצמי למשהו שהוא טוב יותר. תמיד אני יכולה להגיד, יש שחקנית שקיבלה הזדמנות מדהימה והיא עושה תפקידים ורואים אותה. מצד שני, המציאות היא שחברים שלי, אנשים סופר-מוכשרים, פשוט לא עובדים. אז נכון שאני לא יכולה להגיד שאנחנו מרוויחים פה משכורת, שאני יכולה לחיות ממנה בלי מינוסים, ושלמרות העזרה במגורים המחירים עולים משנה לשנה והארנונה פה יקרה שאין לתאר – אבל אני עדיין עובדת בתיאטרון רפרטוארי".

הסיבה שהתיאטרון מחייב אתכם להתגורר בחיפה היא בעיקר כדי לייצר קשר עם הקהילה המקומית. איך זה מקבל ביטוי?

"אני ורותם מתנדבים כבר כמה שנים בהוסטל לנפגעי נפש. מלווים אותם, מעבירים להם שיעורי תיאטרון ולוקחים אותם להצגות בתיאטרון. העלינו עם קבוצה מקסימה של אוכלוסייה מיוחדת מהיישוב הרדוף, את המחזמר 'מרי פופינס' וזו הייתה חוויה מדהימה. חברים אחרים בקבוצה פנו לגנים, חלק למקלט לנשים מוכות. הרעיון מלכתחילה היה שכל אחד ימצא את המקום שהוא הכי מתחבר אליו".

לאחר ארבע שנות פעילות וחמש הפקות – "תופעות לוואי", "תש"ח", "איזראל ז'ורנאל", "משהו למות בשבילו" והצגת הילדים "בת המלך" – החיפאית, שבקרוב תיכנס לחזרות להצגה חדשה, "לימונדה" שמה, מונה כיום שישה שחקנים. לצד ויסברג חברים בה ארז שהרבני, רביע חורי, קרן אור, רון ריכטר וכן רותם לוי-וגה, שהפך לבן זוגה של ויסברג, שנמצאת כיום בחופשה לאחר לידת בנם נורי.

בתחילה התגוררו, כמו יתר השחקנים בשכונת הדר הסמוכה לתיאטרון, והתערו בסצנת האמנים המקומית. כיום הם מתגוררים במרכז הכרמל. "להחזיק שישה אנשים עם משכורות זה דבר יקר – לפחות מיליון שקל בשנה, לא כולל ההפקות", מספר המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, משה נאור, שהקים את הקבוצה בתחילה עם הבמאי ארי רמז, שעזב מאז. "וללא התמיכה הנדיבה של העירייה, הדבר הזה לא היה קורה. היה שלב שאפילו בחנו בניין שאולי הקבוצה תקבל, אבל בסוף זה ירד מהפרק מכל מיני סיבות טכניות. זו הייתה ממש פנטזיה".

החיפאית היא סיפור הצלחה מבחינתך?

"זה שזה קיים זאת הצלחה. הקבוצה מושפעת מהמקום, היא שונה, הם מרגישים חיפאים, ואני חושב שהם שונים מהתל אביבים. הם מעורבים בבתי קפה של 'מסדה', שזה אזור חדש יש בו כל מיני ארגונים פוליטיים סוציאליסטיים כאלה ואחרים, וזה מחלחל לבמה. כשהם עשו למשל את "משהו למות בשבילו" הרגשתי שזה בה מהרחוב החיפאי, כי שכונת הדר גם כן בעבעה בתקופה ההיא של המחאה החברתית. אבל מבחינה אמנותית אני מודה שאני עדיין נמצא בתהליך חיפוש של יוצר שיוכל לזרום עם הרומנטיקה הזאת, במאי שייקח את הקבוצה לגבהים אמנותיים כאלה שיצדיקו את כל הסיפור. צריך הרבה סבלנות בשביל שזה יקרה".

@@

וככה זה נראה בפרינט של גלובס (לחצו על הלינקים):

haifa1

haifa2

cover290114

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s