חברות הכי טובות / שנתיים וחצי מאז שפרצו את מחסום התיאטרון הרפרטוארי, הבמאית שיר גולדברג והמחזאית שחר פנקס, יוצרות בסימביוזה וחיות את החלום. בראיון משותף ל-G הן נחשפות בשיא הלחץ ערב הפרמיירה, מדברות על המחיר האישי שהן משלמות, על הדרך המאוד ארוכה שעברו, וגם על הפחד שהכול פתאום ייעלם. ראיון שקיימתי עם שתי היוצרות המאוד מוכשרות האלה, למגזין 40 הצעירים המבטיחים של גלובס ל-2014

פורסם ב-4/12/14, מגזין G

שיר גולדברג ושחר פנקס. צילום: איל יצהר, גלובס
שיר גולדברג ושחר פנקס. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

שחר פנקס ושיר גולדברג נראות כמו לכודות בתוך לוע הר געש שעומד להתפרץ. אנחנו נפגשים במתחם הבימה שבוע לפני הצגת הבכורה של "אבא גוריו", שפנקס עיבדה וגולדברג ביימה, ומפלס הלחץ גואה. הן כאן, אבל בעצם לא ממש. מחשבותיהן נתונות לצרפת המעמדית שעיצב אונורה דה בלזאק בראשית המאה ה-19, ולפרמיירה שמעבר לפינה. מבטה של גולדברג מזוגג: לוגמת קפה, היא נתפסת לנקודות אקראיות בחלל ובוהה. "זה הזמן של העיניים המטורפות שלה", מפרשנת פנקס, שמצדה אינה טורחת להכחיש שברגעים אלה ממש היא בחרדה, אבל אל דאגה, עוד רגע זה יעבור לה והיא תיכנס להיסטריה. "תמיד בשבועיים האחרונים של לפני הפקה אני חווה מתח נפשי מאוד גדול, שנאה עצמית. אני עוד בשלב שלפני ההתרגשות, אני בשלב של הפחד, הבעתה והפרנויה". אני מעז לתהות אם הן מרוצות ממה שהן רואות בינתיים בחדר החזרות, והן נוזפות ש"לא שואלים דברים כאלה שבוע לפני".

איך מתמודדים עם כזה לחץ? אתן מדברות עם פ…

"פסיכולוגים?!", גולדברג קופצת. "באמת אתה שואל? אני הייתי הרבה שנים".

פנקס: "אני פשוט משפריצה את החרדה לכל כיוון. על כל אחד צרחתי השבוע, לכל אחד בכיתי. אני כאילו מוציאה את זה החוצה ונרגעת. שיר נראה לי יותר מפנימה".

גולדברג: "לא, אני מוציאה את זה עלייך, וגם על הבן זוג שלי, שמאוד מפרגן ותומך".

זה עוזר שאתן חברות? במובן שיש יותר מקום להכיל את המריבות?

פנקס: "את פשוט כל-כך לחוצה ונמצאת במצב כל-כך קיצוני, שחמש דקות אחרי המריבה, את שוכחת שרבת; מה שאני מניחה שלא היית שוכחת בימים רגילים".

אני שואל אותן אם הן בכלל מצליחות ליהנות, כי מהצד זה נראה די טראומתי, והן צוחקות. "אנחנו מקטרות הרבה, אבל הגוף דרוך והמחשבה רצה, זה מצב מאוד מעורר", אומרת פנקס. וגולדברג מחדדת את הפרדוקס: "תיאטרון זה הדבר הכי מדהים והכי גיהינומי שיש בו בזמן. אני במערכת יחסית נורא מורכבת עם הדבר הזה. אני שונאת את זה ואוהבת את זה באותה מידה. זה מקום מאוד קשה להיות בו".

פנקס: "את נושמת את זה, את הולכת לישון בשתיים בלילה, קמה בחמש, מכוונת לך שעון. רבה, מדברת, עושה שינויים על המחשב…" וגולדברג משלימה: "אני טוטאלית אך ורק בהצגה. אני חולמת אותה בלילה. בתקופות של בין הצגות אני תמיד צונחת. אין לי ילדים עדיין, אבל אני מרגישה כאילו ילדתי ושאני בדיכאון של אחרי לידה".

לא לעתים קרובות נפתח צוהר להציץ בהווייתם של יוצרים בנקודת זמן כה טעונה בחיי היצירה שלהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשתיים מהיוצרות המסקרנות ביותר שפועלות כיום בעולם התיאטרון הישראלי. שנתיים וחצי חלפו מאז פרצו גולדברג ופנקס את מחסום התיאטרון הרפרטוארי, הודות למנהל האמנותי של תיאטרון החאן מיקי גורביץ', שנתן להן הזדמנות והפקיד בידיהן את "תהילה" שכתב ש"י עגנון, והן לא עוצרות להביט לאחור. בחאן הן העלו מאז גם את "האדרת" של גוגול, שהמשיכה את אותו קו תיאטרלי פיוטי, עומק טקסטואלי וקסום עד כדי פנטסטי בתפיסת החלל שלו, עם הרבה תנועה, דימויים ודמיון. בהבימה הן עיבדו לבמה את "המאהב" על-פי ספרו של א"ב יהושע, ואת "אדם לא מת סתם" על-פי סיפוריה של דבורה בארון, הצגה שזיכתה את פנקס בפרס מחזאית השנה ל-2013.

בין לבין הספיקה גולדברג, שהייתה מועמדת לפרס במאית השנה גם על "האדרת" וגם על "אדם לא מת סתם", לביים הצגת ילדים מקסימה בתיאטרון גשר ("מסעות אודיסאוס"), בעוד פנקס ממשיכה כל השנים בתפקידה גם כדרמטורגית בכמה מהפקות הדגל של התיאטרון הלאומי, דוגמת "הקמצן" ו"הסוחר מוונציה" שביים המנהל האמנותי אילן רונן, ו"ארץ חדשה" ו"לא אשנא" שכתב וביים שי פיטובסקי, שעומד בראש קבוצת הצעירים של התיאטרון.

השנה זכו גולדברג ופנקס גם בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל אביב, ובעונה הקרובה, ואחרי שיתאוששו קלות מאתגר "אבא גוריו", הן יחזרו לסיבוב שלישי בחאן עם המחזה "כנרת כנרת" פרי-עטו של נתן אלתרמן, ולשיתוף פעולה ראשון עם תיאטרון באר שבע, בהצגה שתתבסס על סיפורים מאת ולדימיר נבוקוב.

אני שואל אותן אם רף הציפיות שעולה והולך הוא שגם מעלה את מפלס הלחץ שמשתקף כעת בשיחתנו. "אני משתדלת לא לחשוב על זה", משיבה גולדברג. "זאת אומרת, עכשיו, כשאתה אומר לי את זה, אני אומרת וואלה נכון, עוד שבוע, וזה מפחיד". ופנקס מוסיפה בחיוך, ש"לא נעים לי להגיד, אבל יש לי עכשיו כאב ראש. אני תמיד מפוחדת, תמיד מדוכאת, תמיד חושבת שהכול גרוע, אבל כן, לצערי אני חושבת שהחרדה גדלה. את רוצה לא לאכזב את עצמך, את מה שרצית לעשות, את המשימה".

גולדברג: "את רוצה שזה יישאר, להמשיך לחיות את החלום הזה, וזה נורא מפחיד".

אתן באמת בתחושה שזה יכול פתאום להיעלם?

פנקס: "אני חיה עם זה בכל בוקר".

גולדברג: "בטח, כל הזמן. ברגע שרצית במשך שנים להגיע למקום הזה ואת מגיעה אליו, את כל הזמן חושבת מתי זה יישמט לך מתחת לרגליים".

שיר גולדברג. צילום: איל יצהר, גלובס
שיר גולדברג. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

בשביל להבין את החשש המאוד אותנטי שהן חולקות בכנות באשר לעתידן המקצועי, צריך לחזור כעשור לאחור. גולדברג ופנקס אמנם צעירות (בנות 38 ו-37 בהתאמה), אבל לא מעט שנים שהן ניסו ללא הצלחה לפרוץ את דלת הפלדה של התיאטרון הרפרטוארי. בוגרות תארים מתקדמים בתיאטרון, ובסך-הכול שבע שנות לימוד כל אחת באוניברסיטת תל אביב, הן אמנם יצרו לבתי הספר למשחק, לפסטיבל עכו, לאנסמבל הרצליה ועל במות הפרינג', אבל את הבמה המרכזית בוששו לקבל. "היו שנים של כעס", מודה גולדברג, ופנקס מוסיפה, ש"כשסיימנו את האוניברסיטה חשבתי שאני יודעת הכול. ישבתי בבית ולא הבנתי למה לא לוקחים אותי כי אני הכי והכי".

עוד קודם לכן, בין התואר הראשון לשני בתיאטרון, שאותו למדו יחד, הן גרו שנה בלונדון, תוך שהן חולקות דירת חדר פצפונת. במהלך שנה זו הן חרשו את סצנת הפרינג' במרתפי הבירה האנגלית, ואפילו פנטזו על הקמת תיאטרון משלהן ("קנינו המון בגדים של תיאטרון בחנויות צ'ריטי", מספרת פנקס).

"הגענו באמת מהקרקעית", חולקת גולדברג. "ניסינו להיכנס לרפרטוארי אף שלא בדיוק היינו עם המרפקים שצריך, והיה לנו מאוד קשה. זה לא קרה במקרה, זה קרה כי עבדנו מאוד קשה ולא הפסקנו לעשות, אבל באותה מידה זה כמעט יכול היה גם שלא לקרות".

הייתה בדרך נקודת מפנה שבדיעבד אתן יכולות לסמן ככזאת?

פנקס: "אני חושבת שנקודת המפנה הייתה שהחלטנו שאנחנו לא מחכות יותר לרפרטוארי ועושות פרינג'. ושיהיה ברור – לעשות הפקה עם שיר בפרינג' זה ממש קשה, כי יש לה דרישות של חלל ושל תפאורה, שלא תמיד זה מתאימות להפקות פרינג' קטנות. זה הכניס אותנו להרפתקה מאוד גדולה גם מבחינה כספית וגם במבחינה ארגונית".

מה זה אומר "הרפתקה"? הלוואות?

פנקס: "כל מה שצריך".

גולדברג: "זה הלוואות, זה משפחה שבאה לסחוב ולהרכיב את התפאורה".

פנקס: "ולתפור את התלבושות ולצבוע".

גולדברג: "זה אומר שאני ושחר נמצאות הרבה לפני שהשחקנים מגיעים, בונות תאורה, מעמיסות ציוד. ממש הכול".

פנקס: "וכמובן הצד הכספי והארגוני שהוא עלינו. שיר ביימה, ואני, אחרי שכתבתי, הפכתי למפיקה, ואני מפיקה גרועה מאוד. נכנסנו לחובות כי כל מי שביקש כסף – נתתי לו".

מנין מצאתן את הכוח להמשיך?

גולדברג: "הכוח שלנו הוא באמת שיש לנו זו את זו. אני לא יודעת כמה הייתי עומדת בזה לבד מבחינה נפשית. לא הייתי מצליחה להרים כאלה הפקות אילו לא הייתה שחר. חד-משמעית. פרינג' בארץ זה מקום מאוד קשה להתנהל בו. מאוד קשה ליצור לאורך זמן, ובטח כשבכל אותו הזמן צריך להתפרנס ממשהו אחר".

ממה התפרנסתן?

גולדברג: "מכל מה שרק אפשר היה. מלצרות, הפקה, תחקירנות. ניהלתי סטודיו לצילום, הייתי פקידה, הייתי מה שאתה רוצה. הכול! תחשוב על הדבר הנמוך ביותר, כמו תמלול תוכניות ריאליטי, אבל הכי נמוכות שיש".

פנקס: "זה מאחורינו בינתיים, וטפו-טפו שלא יחזור".

זה מכניס לפרופורציה לגבי ההצלחה.

גולדברג: "לגמרי. גם אם עכשיו אני אקבל משכורת של אני לא יודעת כמה, בחיים אני לא אשכח את הזמן הזה בפרינג' שעיצב אותי, ושעבדתי במיליון דברים אחרים ושקרעתי את עצמי. אז כן, זה לא מובן מאליו בכלל שאנחנו מתפרנסות מתיאטרון".

שחר פנקס. צילום: איל יצהר, גלובס
שחר פנקס. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

גולדברג, במקור מחדרה, ופנקס, בת מושב משמרת שבשרון, מתגוררות כיום לא רחוק זו מזו בשכונת בורוכוב שבגבעתיים. להוריה של גולדברג חנות לרהיטים, אמה של פנקס היא פסלת ולאביה מפעל לנייר. אנלוגיה חביבה גם לסימביוזה האמנותית שביניהן, אך מה בין הרקע המשפחתי ובין חיידק התיאטרון שהתנחל באובססיביות שכזאת אצלן בגוף? "אם יש משהו שרציתי להיות מגיל צעיר, מכיתה ה'-ו', הוא להיות בימאית תיאטרון", מספרת גולדברג. "ידעתי את זה והלכתי על זה כמו איזה פרד לתוך קיר – לפעמים אולי יותר מדי. נוצרה אצלי איזו אהבה לא מוסברת לתחום, וכבר כנערה הייתי כמו איזו אנציקלופדיה מהלכת לתיאטרון. ידעתי מי משחק ואיפה, מי מביים ומי עשה תאורה ולאיזו הצגה".

פנקס מצדה פשוט רצתה לכתוב, "להיות סופרת", ואל לימודי החוג לתיאטרון הגיעה די במקרה "כי היה שם מסלול כתיבה". שם היא גם קראה לראשונה את אדיפוס והתנסתה בכתיבת מחזה. "הבנתי שכל מילה שאת כותבת היא פעולה, ומשהו בגוף קרה לי. חד-משמעתית זו הייתה התאהבות".

לא צריך זמן שיחה ארוך מדי עמן על מנת להבין מדוע החיבור האמנותי בין גולדברג ופנקס עובד. מעבר לכך שהן משלימות זו לזו את המשפטים כל העת, ושלא אחת הן נועצות זו בזו מבטים יודעות ח"ן לפני שהן משיבות, ניכר שבאופיין הן גם שונות מאוד זו מזו. בעוד גולדברג, שניכר כי ניחנה בעור העבה מבין השתיים, משיבה לרוב ללא פילטרים, ולא חוששת לחתוך עניינים עם האמת המרה, פנקס מודעת כל העת לסיטואציה העיתונאית, ואף שהיא חשופה מבחינה רגשית, זה לא בא לה בקלות.

כך, למשל, היא נעה בחוסר נוחות כשאני מתעניין לגבי ההקרבה שהקריירה התובענית שלהן חייבה אותן לעשות בכל הנוגע לחיים האישיים שלהן. ילדים הן לא התפנו להביא עד כה, וגם זוגיות זה משהו טרי יחסית. פנקס רווקה, גולדברג התחתנה לפני כחודשיים.

"אני מוכרחה להגיד שעד לפני כמה שנים לא מאוד התעסקתי בזה", אומרת גולדברג. "יותר התאימה לי הקריירה. בשנים האחרונות כן הרגשתי שאני רוצה ללכת גם לכיוון הזה, וכן, אני מתחילה להתקדם לשם. אבל זה יצטרך להשתלב כי אני לא אוותר על תיאטרון. זה חלק מהחיים שלי, זה משהו שזורם לי בעורקים".

פנקס: "ויש לזה מחיר, זה נכון. שיר איזנה את זה באיזשהו אופן השנה, אבל זה מאוד קשה בתחום הזה. בשנים האחרונות לא היה לי שבוע שהייתי בין הפקות. מעט מאוד".

אבל זו בחירה שלך.

פנקס: "נכון, כי אני מאוד נהנית".

והמחיר? את חיה איתו בשלום?

פנקס: "בשנה האחרונה פחות. זה כל הזמן מאבק שלי עם עצמי, כי בסופו של דבר אני אצטרך לפנות לזה זמן מתישהו, אבל כרגע קשה לי עדיין לשחרר את זה".

גולדברג: "ואת רוצה גם להתפנות לזה".

פנקס: "שאימא שלי לא תקרא את זה".

גולדברג: "היא רוצה… צריך למצוא חתן לשחר!".

פנקס: "לא-לא. גם את זה שאימא שלי לא תקרא…"

חתיכת מחיר.

פנקס: "אני יודעת מה המחיר שאני משלמת כשאני עובדת כל הזמן. המחיר שאת כל הזמן מסתכלת על עצמך ולא נותנת לעצמך רגע של שקט. כל הזמן חופרת בפצעים שלך – לטוב ולרע. זה קשה מאוד. את לא מוותרת לעצמך".

מקום בודד.

פנקס: "בודד, מפחיד".

לא בא לך לפעמים לשחרר קצת?

פנקס: "לפעמים כן, אבל זה אומר לא ליצור. ולפעמים אני באמת חושבת על זה שאולי אני לא צריכה ליצור, כי במקומות של היצירה את באמת נפגשת עם עצמך במקומות הכי מכוערים שלך, הכי מפוחדים שלך. אבל באותו הזמן אני גם חושבת שבכל דבר אחר שהייתי עושה הייתי אומללה".

מתוך ההצגה החדשה, "אבא גוריו". צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הבימה
מתוך ההצגה החדשה "אבא גוריו". צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הבימה

@@

תהליך היצירה של פנקס וגולדברג מתחיל אמנם כזוגי – האחת כותבת, השנייה מביימת – והן מקפידות על ההפרדה, אבל מעורבים בו גם אנשים נוספים, כאלה עם אגו שבשמיים ולעתים גם עם קילומטרז' של עשרות שנים בתעשייה. אני שואל את גולדברג אם הגיל שלה, 38 כזכור, הוא אישיו כשהיא נדרשת לביים ולהפגין מנהיגות וסמכותיות כלפי שחקנים מבוגרים, והיא משיבה בכנות ש"לפעמים אני מרגישה שכן, יש התנגדויות. לפעמים אני מרגישה שמסתכלים ואומרים, או-קיי, מה יש מאחוריה כבר? מה היא כבר עברה?". ופנקס מוסיפה, "זה גם הגיל וגם היותה אישה, ולא נרחיב. אני רק אגיד שהעובדה שאנחנו שתי נשים יחד זה עוזר. אנחנו כוח חזק יותר".

איך מתמודדים עם "ההתנגדויות האלה"?

גולדברג: "אני לומדת עם הזמן שלהיכנס לפינות וללכת ראש בראש אינה הדרך הנכונה. הדרך הנכונה היא להבין מי עומד מולך ולהתקרב למקומות שכנים אצלך ואצלו ביחס ליצירה ולמצוא כן את הדרך ללכת ולהבין זה את זה – גם אם זה אדם שככה לא היית מוצא איתו מכנה משותף. ואני מוכרחה להגיד שמהמקומות האלה, כמה שהם קשים לי לפעמים, אני הכי לומדת. עם כל פרויקט את גדלה, את יותר מאמינה בעצמך".

תארו לי פגישת צוות ראשונה, למשל.

פנקס: "שיר מאוד עם ביטחון. אני מתערערת מהר מאוד. זו תמיד חוויה לא פשוטה, וזה גם עניין של דינמיקה מול שחקנים".

גולדברג: "אני עם ביטחון, אבל אני מתרגשת שיא. ממש".

איך את מייצרת היררכיה?

גולדברג: "על-ידי זה שאני מאוד-מאוד קפדנית. אני מגיעה מאוד-מאוד מוכנה לחזרות, ויודעת תמיד מה אני רוצה, מה מעניין אותי ומה אני חוקרת".

אז בכל פעם שאת מגיעה, בכל חזרה, את מרגישה שאת צריכה להוכיח את עצמך מחדש?

גולדברג: "הרבה פעמים כן. זה סוג של בחינה הדדית שאני עושה להם והם עושים לי – האם אפשר ללכת אחרייך באמת. יש את זה, גם אם באופן תת-קרקעי".

מהן התוכניות להמשך?

גולדברג: "להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו. גם לביים לאופרה זה משהו שמאוד מעניין אותי".

פנקס: "כיום הדבר שאני שמחה בו הוא שאנחנו בוחרות את הפרויקטים שלנו. זה מזל גדול. אנחנו עושות ובודקות וחוקרות באמת את הדברים שמעניינים אותנו. ואנחנו מתמודדות איתם, גם אם זה לא קל".

ניהול אמנותי של אחד התיאטראות יכול להיות אופציה?

גולדברג: "אני מניחה שבעתיד-בעתיד יכול להיות שניהול אמנותי יעניין אותי. אני אשמח לצמוח לשם, אבל יש לי עוד מה ללמוד".

מה הייתן מייעצות לצעירים בתחילת הדרך, שנתקלים עכשיו בקירות שהצלחת לטפס עליהם?

גולדברג: "לעשות, לא להפסיק לעשות. כמו חיות אדם – לעשות ולעשות ולעשות. להאמין ולנדנד עד שזה יבוא".

פנקס: "כן, מה ששיר אמרה".

@@

שחר פנקס ושיר גולדברג. צילום: איל יצהר, גלובס
שחר פנקס ושיר גולדברג. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

שיר גולדברג

אישי: 38, נשואה, מתגוררת בגבעתיים

תפקיד: במאית תיאטרון

השכלה: תואר שני בתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב

עוד משהו: אם לא תיאטרון, הייתה רוצה להיות ארכיאולוגית

@@

שחר פנקס

אישי: 37, רווקה, מתגוררת בגבעתיים

תפקיד: מחזאית ודרמטורגית

השכלה: תואר שני בתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב

עוד משהו: אם לא תיאטרון, הייתה רוצה להיות מתכננת ערים

@@

והנה הלינק לכתבה במגזין G:

Shir and Shachar-Globes

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “חברות הכי טובות / שנתיים וחצי מאז שפרצו את מחסום התיאטרון הרפרטוארי, הבמאית שיר גולדברג והמחזאית שחר פנקס, יוצרות בסימביוזה וחיות את החלום. בראיון משותף ל-G הן נחשפות בשיא הלחץ ערב הפרמיירה, מדברות על המחיר האישי שהן משלמות, על הדרך המאוד ארוכה שעברו, וגם על הפחד שהכול פתאום ייעלם. ראיון שקיימתי עם שתי היוצרות המאוד מוכשרות האלה, למגזין 40 הצעירים המבטיחים של גלובס ל-2014

  1. נשביתי בקסמן לפני שנה. להמאהב ואבא גוריו הגעתי מוקדם מדי, בפרמיירה. אלך לראות מחדש בהצגות המאה, לראות אם חל שינוי בפואנטה –
    לאותה רמה של כלל המחזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s