שיער, הגרסה הסחית / "שיער", גדול מחזות הזמר האנטי ממסדיים, הופך בגרסת 2015 בקאמרי למחזה פיל-גוד לכל המשפחה. שואו גרנדיוזי שמציב מראה לא פשוטה דווקא בפני התרבות הישראלית. ביקורת תיאטרון

פורסם בתרבות גלובס, 29/1/15

עוז זהבי ב"שיער". צילום: ליאור נורדמן, יח"צ הקאמרי
עוז זהבי ב"שיער". צילום: ליאור נורדמן, יח"צ הקאמרי

@@

באופן פרדוקסלי, דווקא "תנו לשמש יד", שיר הסיום האלמותי, האופטימי והמאוד סוחף של ילדי הפרחים מ"שיער", העלה אצלי את מפלס הייאוש. אלה המלחמות שלא מתות והפראיירים שרק מתחלפים, אבל גם התחושה החמוצה מכך שהכי קרוב שהמיינסטרים הישראלי מסוגל להביא את עצמו לכדי התמודדות עם הפצע הכי רלבנטי לסדר היום שלו, היא באמצעות התכתבות עם יצירה מלפני ארבעים שנה ועם מלחמה שלא שלנו. אני לא כותב את זה בביקורת על הקאמרי, שהבחירה שלו להעלות את שיער אינה קשורה לעזה, לסוריה וגם לא לבחירות. אני כותב זאת בעצב על השיח המסורס בחברה הישראלית, שרק לא מזמן ראינו כמה צרים הם גבולותיו, כאשר אמנים ובדרנים העזו שלא להצדיע בעיניים עצומות לנרטיב הלאומני ונצלבו. שיח דמגוגי שבקלות דעת בלתי נסבלת מעז לתייג אנשים כלא פחות מאשר בוגדים. הקאמרי רוצה למלא אולמות – וגם כך יש שמתייחסים אל הבחירה להעלות את שיער כ"אמיצה" – אז כן, עדיין לילה כאן, והשמש בהחלט צריכה יד מכוונת.

זו גם הפריזמה לבחון את הגלגול החדש של "שיער". הפריזמה התרבותית שמפחדת מהצל של עצמה. גדול מחזות הזמר האנטי ממסדיים הופך בישראל המקרתיסטית למחזה פיל-גוד לכל המשפחה. אמנם פה ושם קצת ניבולי פה ושאלוהים יעזור – החברים שותים פה חשיש – אבל זו כנראה הגרסה הכי סחית שניתן לדמיין להזיות האל-אס-די של ברגר והחבר'ה.

מפחיד כמה שבחירת הביצוע הזה של "שיער" מהווה תמונת אינסטוש מעובדת ומדויקת לחברה שבה אנו חיים כיום. הרוק הבועט הפך לפופ מענטז, וודסטוק המחתרתי לפסטיבל בומבלה, וסצנת העירום המפורסמת? היא אותנטית, פראית ומתריסה בערך כמו העירום של ריהאנה על השטיח האדום. אם צריך לתמצת את חווית "שיער" של הקאמרי הרי שהשיער מעולם לא היה כה מלא בגריז.

מיי פיינגולד ב"שיער". צילום: ליאור נורדמן, יח"צ הקאמרי
מיי פיינגולד ב"שיער". צילום: ליאור נורדמן, יח"צ הקאמרי

@@

עכשיו להפקה, שבתוך עולם הפיל-גוד הממוסחר והמתוקתק עושה בסך הכול את עבודתה נאמנה. אז נכון שהיא לא מאוד יציבה ואחידה ברמתה, ונכון שהבמאי משה קפטן החליט לעשות את זה ספקטקולרי יותר אפילו מבדרך כלל, תוך שהוא מוותר כמעט על כל ניואנס של רגש. אבל בשורה התחתונה זה אפקטיבי ומשרת את המטרה. מה המטרה? שאנשים ייהנו, ירגישו שהשקיעו בהם מחזמר "כמו בברודווי". קאסט גדול, הרבה ווליום, תלבושות יפות ותפאורה מרשימה. כמעטפת גרנדיוזית "שיער" הוא סיפור הצלחה. ההנאה מובטחת.

היא מובטחת לא רק בגלל ההפקה שלא חסכה באמצעים – אלא גם הודות לכמה שחקנים שמצליחים להתבלט, והודות לכמה תמונות שגם בתוך הרעש הגדול, עושות קצת שקט. מבין השחקנים, ראשון הוא עוז זהבי בתפקיד ברגר, שמראה שוב כמה רחב הוא המנעד שלו. תמונת הסיום המפורסמת שבה הוא נכנס אל בטן המטוס בדרכו לווייטנאם מצליחה לפעול כנקודת שיא – ומילה טובה לקפטן שהפך את העלייה למטוס לירידה אל בטן הבמה/האדמה.

שנייה היא מיי פיינגולד בתפקיד דיון, לבטח ה-רוקרית של ההפקה הזאת, שמריחה לרגע כמו רוח נעורים ומרחפת מעל להתרחשות הפלסטית. היא היחידה עם זעם בעיניים, וכשהיא גוערת בקול העבה שלה, שרוצים "שלום עכשיו, חיים עכשיו" – רואים שהיא מתכוונת לכך.

זהו קאסט של למעלה משלושים שחקנים ורקדנים, אז נסיים גם במילים טובות לעידו רוזנברג שמוקצן כמתבקש בתפקיד ווף, לדן שפירא שמופנם כמתבקש בתפקיד קלוד (וגם מזכיר נשכחות מאיכויותיו הווקאליות), וליואב מילשטיין שגונב לכמה רגעים את ההצגה עם קטע דראג אידיוטי.

לסיכומו של דבר, לטוב ולרע זוהי גרסת "שיער" לכל המשפחה. תרגישו חופשי לקחת לריאות – הסיגריה מלאכותית.

@@

"שיער" מאת ג'רום רגני וג'יימס ראדו, תרגום: אהוד מנור, בימוי: משה קפטן, הקאמרי

@@

והנה זה בגרסת הפרינט בגלובס הערב:

Hair-Globes

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “שיער, הגרסה הסחית / "שיער", גדול מחזות הזמר האנטי ממסדיים, הופך בגרסת 2015 בקאמרי למחזה פיל-גוד לכל המשפחה. שואו גרנדיוזי שמציב מראה לא פשוטה דווקא בפני התרבות הישראלית. ביקורת תיאטרון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s