סיפור גדול / הפקה סופר איכותית וסופר מקצועית בקאמרי למחזמר "סיפור הפרברים". משי קליינשטיין ועידו רוזנברג זוהרים. ביקורת תיאטרון

פורסם ב-3/3/16, מגזין G

עידו רוזנברג ומשי קליינשטיין. צילום: רונן אקרמן, יח"צ הקאמרי
עידו רוזנברג ומשי קליינשטיין. צילום: רונן אקרמן, יח"צ הקאמרי

@@

כשזה מצליח (וזה הצליח), זה נראה כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם. אבל במציאות הכלכלית של התיאטראות בארץ, ההחלטה של הקאמרי לשים את המושכות להפקת הדגל שלהם, המחזמר "סיפור הפרברים", בידיים של קבוצת שחקנים צעירים, ולא מאוד סלבריטאים במובן הערוץ שתיימי של המילה, היא לא פחות מנועזת. לא זמרים או זמרות מפורסמים או מפורסמות עם קול גדול אבל יכולת משחק מוגבלת, וגם לא שחקנים-סלבריטאים שפוטנציאל משיכת הקהל שלהם עולה עשרות מונים על יכולתם הווקאלית – כפי שהרגילו אותנו כמה ממחזות הזמר הגדולים של התקופה האחרונה.

בקאמרי הלכו על איכות נטו, וזה ראוי להערכה. עידו רוזנברג, משי קליינשטיין, גלעד שמואלי, יפתח מזרחי ורונה-לי שמעון, שמובילים את הפקת "סיפור הפרברים", הם שחקנים-זמרים-רקדנים מעולים כמסורת מחזות הזמר של ברודווי ושל הווסט-אנד. הם יודעים לעשות הכול, וברמה הכי גבוהה של הז'אנר – בלי צורך לפצות עליהם, לאלתר או להחביא מישהו בשורה השלישית, כי הוא זז לא משהו – ועכשיו רק נותר לקוות שהקהל המאוד רחב, יידע להעריך זאת, ולא יחפש קודם כול את השמות שמפוצצים אולמות.

אז תאמרו, ובצדק, שהקאמרי הוא התיאטרון הגדול בארץ, עם תקציב של למעלה מ-110 מיליון שקלים בשנה, ואם לא הוא ייקח הימורים, אז מי כן. ועדיין, "סיפור הפרברים" הוא הפקה בעלות שנעה סביב המיליון דולרים, ועלויות תפעול שוטפות של פי כמה מכל הצגה אחרת. נפילה כאן, והיו לקאמרי גם כאלה בשנים האחרונות ("לילה לא שקט", "דבר מצחיק קרה" – זוכרים?), זה משהו שאפילו אשף שיווק מנוסה כנעם סמל מתקשה לטשטש בדפי המאזן.

הצד הלטיני. צילום: רונן אקרמן, יח"צ הקאמרי
הצד הלטיני. צילום: רונן אקרמן, יח"צ הקאמרי

@@

"סיפור הפרברים" (West Side Story) עלה לראשונה בברודווי לפני קרוב לשישים שנה, ב-1957, ומאז רץ ברחבי העולם (כולל עיבוד מפורסם לסרט ב-1961, שגרף עשרה פרסי אוסקר, לרבות פרס הסרט הטוב ביותר). ארבעה שהפכו מאז לאגדות – המחזאי ארתור לורנס, המלחין לאונרד ברנשטיין, התמלילן סטיבן סונדהיים והכוריאוגרף ג'רום רובינס – חברו יחדיו ועיבדו את טרגדיית האהבה המפורסמת בהיסטוריה, "רומיאו ויוליה" מאת שייקספיר, לרוח אותה התקופה: ניו יורק של שנות ה-50.

את המשפחות קפלוט ומונטיגו מחליפות כנופיות הרחוב הג'טס והשרקס, את רומיאו ויוליה מחליפים טוני ומריה, ואת ורונה מחליף הכאוס המטרופוליני עצום הממדים של מהגרים ותיקים יותר (האירופים מפולין) ו-ותיקים פחות (הלטינים מפורטו ריקו) – להלן אשכנזים מול מזרחים בתרגום לישראלית – עם הקרבות על הרחוב, וכמובן שעל ההגמוניה התרבותית שתמשול בארצות הברית של אמריקה (השחורים עדיין לא בתמונה באותן השנים – נאום ה"יש לי חלום" המכונן של ד"ר קינג הגיע רק ב-1963).

עוצמתו של "סיפור הפרברים" היא בפיוז'ן המושלם שבין ישן ובין חדש. בין הקלאסיקה השייקספירית הנצחית שמניעה את העלילה מבחינה רגשית (ועובדת כל פעם מחדש), ובין השואו הגרנדיוזי שכולל כעשרים רקדנים ורקדניות שמפעילים את הבמה ללא הרף, מוזיקה קליטה ושירים שתופסים ביובל האחרון מקום של כבוד בפלייליסט של התרבות המערבית. בין אם זו "מריה", I feel Pretty, "הלילה" או "אמריקה" (I Want to live in America).

צדי צרפתי שביים היטב, אלי ביז'אווי שתרגם, ואביחי חכם שאמון על הכוריאוגרפיה המרשימה, ראויים לכל המחמאות על הרמת הפקה מוקפדת מן המסד ועד לטפחות. ביצוע סופר-מקצועי, עם איכויות שירה ברמה הגבוהה ביותר, ועם כמה תמונות ריקודים בלתי נשכחות. בין אם זה דו-קרב הז'אנרים באולם הנשפים, שהיה מסעיר לא מעט הודות לרונה-לי שמעון שרוקדת כברבורה, ניחנת בנוכחות בימתית מחשמלת (וגם שרה פנטסטי), ובין אם זו תמונת המלאכים האסתטית במערכה השנייה, שעוטפים את חלום אהבתם של טוני ומריה לשרוד למרות הכול, ועושים זאת בפוינט מתוח של בלט.

הצד הפולני. צילום: רונן אקרמן, יח"צ הקאמרי
הצד הפולני. צילום: רונן אקרמן, יח"צ הקאמרי

@@

ואחרונים חביבים הם כמובן השחקנים. עידו רוזנברג הוא כישרון כזה שבאמת הגיע הזמן שהוא יקבל את ההזדמנות לתפקיד ראשי בסדר גודל כזה, אחרי ששיחק כינור שני לא אחת – לאחרונה הן ב"שיער", וכמובן ב"סיראנו דה ברז'ראק" לצדו של איתי טיראן. רוזנברג הרים את הכפפה ועם ים של כריזמה ושל מודעות לניואנסים, הוא לוקח את טוני למסע רגשי שמצליח בסוף גם לרגש. גלעד שמואלי, שכמו רוזנברג, כבר זמן רב נמצא שם בסביבה – נכנס נפלא אל התפקיד של ברנרדו, אחיה של מריה וראש כנופיית הלטינים, ומייצר משוואה ראויה עם יפתח מזרחי בתפקיד טוב כראש הכנופיה הפולנית.

ואחרונה חביבה היא כמובן משי קליינשטיין, שרף הציפיות ממנה יכול היה למעוך כל אדם מן השורה. אבל לא אותה, שנולדה להיות כוכבת וביותר ממובן אחד. היא שרה מדהים, וכן – מזכירה לא אחת את אימא שלה (ריטה), הן בעוצמות והן בחוסר המאמץ (כלפי חוץ לפחות) שהיא משדרת בעודה טסה עם הסופרן שלה לשחקים. זמרת אדירה, וגם שחקנית מצוינת. לכו לראות.

@@

והנה עמודי מדור התרבות החדש של G, השבוע.

G תרבות. 3/3/16
G תרבות. 3/3/16
G תרבות. 3/3/16
G תרבות. 3/3/16
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s