השחקן מספר 1 / ההצגה "הר לא זז" לוקחת את הצופה ליפן הסמוראית, ומסירה את המסכה מעל פני דמות המנהיג. תיאטרון אסתטי ומעורר מחשבה. ביקורת

פורסם ב-11/8/16, מגזין G – גלובס

מתוך "הר לא זז". צילום: רדי רובינשטיין, יח"צ בית ליסין
מתוך "הר לא זז". צילום: רדי רובינשטיין, יח"צ בית ליסין

@@

שאלה פילוסופית מרתקת, ודאי בכל האמור לפוליטיקה ולעמדות הנהגה, היא האם האדם הוא שעושה את התפקיד או שאולי זה התפקיד שעושה את האדם. הנה, רק לאחרונה ברק אובמה פסק שהמתמודד הרפובליקאי דונלד טראמפ "לא כשיר להיות נשיא". אמירה שכמובן הקפיצה את צייצני טראמפ, שהגיבו שאובמה יודע דבר או שניים בדבר חוסר כשירות לנשיאות. אבל יודעים מה, למה להרחיק עד למערכת הבחירות האמריקאית הגרוטסקית, כאשר גם כאן אחד המשפטים המכוננים בהוויה הישראלית – מבן–גוריון והשילומים ועד בגין וקמפ דיוויד, מרבין ואוסלו ועד שרון וגוש קטיף – הוא "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". הווה אומר, התפקיד הוא שמשתלט על האדם, כלומר על המנהיג, על מנת שיעשה את "הדבר הנכון". את האקט המנהיגותי הראוי.

אם לשפוט על-פי "הר לא זז", מחזהו של גלעד עברון, שמחזותיו הפוליטיים משנות ה-90 יודעים עדנה לאחרונה (אחרי "יהוא" בהבימה, שגם זכה בפרס התיאטרון האחרון), הרי שזהו לבטח התפקיד שעושה את האדם, וכי המנהיג, כל מנהיג, ויהיה זה ראש הסמוראים הכביר מכולם, הוא בסופו של דבר שחקן. לא האזרח מספר 1 אלא השחקן מספר 1. פרזנטור. ואם ככה, כל אחד יכול לעטות מסכה לראשו ולשחק את התפקיד. אולי אפילו טראמפ.

עברון, שביסס את מחזהו על "קגמושה", סרטו משנות ה–80 של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה (שניסה אז לשחזר את עבודותיו הגדולות משנות ה-60-50), ממקם את ההתרחשות בימי מלחמות השבטים ביפן. המחזה נפתח עם מותו בקרב של ראש שבט טקאדה, המכונה ההר, אולם על מנת שהדבר לא יתגלה לאנשיו – וחשוב מכך, לאויביו – מגויס כפיל, פושע זוטר שניחן בדמיון מופלא למנהיג (יורם טולדנו בתצוגה שיש בה הכול). לסוד שותפים אך ורק הבכירים שבהנהגה, אחיו של המנהיג (נמרוד ברגמן המצוין כתמיד), אשתו (יעל וקשטיין, עם נוכחות וזקיפות קומה שאי–אפשר להסיר ממנה את העיניים) וראשי הצבא, שהלכה למעשה מבקשים לנצל את הסיטואציה על מנת לשלוט בשבט בעצמם באמצעות הבובה שהציבו מעליהם. לא כולם חיים בשלום עם התרמית, לרבות לא יורש העצר החוקי (שאדי מרעי ביופי של תפקיד), וגם לא הכפיל, שאט–אט גדל אל תוך מסכתו. בשיאו של התהליך הוא נדרש להחליט אם להמשיך לשחק את המשחק או לקרוא תיגר – על יוצריו, כמו גם על הסדר הקיים.

יורם טולדנו ויעל וקשטיין. צילום: רדי רובינשטיין, יח"צ בית ליסין
יורם טולדנו ויעל וקשטיין. צילום: רדי רובינשטיין, יח"צ בית ליסין

@@

מי שמערער גם כן על הסדר הקיים הוא תיאטרון בית ליסין, ש"הר לא זז" היא לבטח לא מסוג ההצגות שהוא הרגיל בהן את צופיו. מחזה שמייצר עולם סימבולי, קר, מנוכר, מופשט ולא כזה שמונגש אל הקהל הרחב למן הרגע הראשון. הצגה מרשימה, אבל גם כזאת שאם לא הייתם יודעים שמדובר בבית ליסין, הייתם מנחשים שמדובר בהצגה של גשר או אולי של באר שבע. הימור מסקרן מאוד של המנהלת ציפי פינס, אפילו נועז, ויהיה מעניין לראות כיצד קהל המנויים שלה, ולא פחות חשוב – קהל הקניינים – יגיב אליו.

לזכותה של פינס ייאמר שהיא הלכה עם זה עד הסוף. למשימת הבימוי נבחר עירד רובינשטיין, שכפי שדובר בראיון עמו אצלנו ב-G בשבוע שעבר, חולש בימים אלה על לא פחות מחמש הפקות במקביל בארבעה תיאטראות רפרטואריים שונים (מ"רומיאו ויוליה" ו"גרין מייל" בבאר שבע, דרך "מר ורטיגו" בגשר, ועד ל"קוריולנוס" השייקספירי בהבימה, וכעת עם "הר לא זז"). רובינשטיין, במאי השנה ולבטח גם השעה, מביא את טביעת האצבע הסגנונית המחוספסת שלו – שילוב של אסתטיקה ואימה – מבלי לעשות הנחות לאיש. את שחקניו הוא מלביש קימונו, שם חיתוך דיבור יפני בפיהם (לעיתים מוגזם, עם נטייה לפארודי), ובאמצעות התפאורה המודולרית היפהפייה של פולינה אדמוב, ומשחקים של אור וצל, הוא בורא עולם אחר. קסום לפרקים, מאיים לעיתים, ועם כמה וכמה תמונות מרשימות, לרבות זאת של נהר המים שאט-אט נצבע אדום בשוך הקרבות. ביפן, לא כאן חלילה.

@@

והנה בגרסת הפרינט בתרבות G.

תרבות1108-2

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s