אור גדול / "עלובי החיים" עם אמיר דדון, מירי מסיקה, הראל סקעת ורוני דלומי, הוא מחזמר שמבטיח וגם מקיים. הפקה מושקעת שנהנית מאיכות מוזיקלית ברמה הגבוהה ביותר. ביקורת תיאטרון

פורסם ב-27/10/16, מגזין G – גלובס

מירי מסיקה ואמיר דדון. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הבימה
מירי מסיקה ואמיר דדון. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הבימה

@@

הכי גדול, הכי חזק, הכי נוצץ. אם צריך לתמצת את חוויית "עלובי החיים" בהבימה, מילת המפתח לעשות זאת תהיה "הכי". זה הזמר שהכי, והזמרת שהכי, והכוכב נולד שהכי, והכוכבת נולדת שהכי, ושחקני המשנה שהכי, והלהקה שהכי, והתפאורה שהכי, והתזמורת – וואו, התזמורת בניצוחו של יוסי בן נון. הפקה גרנדיוזית שעוד קודם את מילותיו של בן המאה ה–19 ויקטור הוגו, מהדהדת דווקא את האמירה המפורסמת של מארי אנטואנט מן המאה שקדמה לו: "אם אין לחם שיאכלו עוגות". ובהבימה, שבעשור האחרון עשה כותרות בעיקר על רקע מצבו הגרעוני–אנוש, לא חסכו במרכיבים (ובאמצעים).

מי שמנצח על ההפקה הוא משה קפטן, שמחזיק בלא מעט מניות בפריחת מחזות הזמר בארץ בשנים האחרונות ("שיער", "גבירתי הנאווה", "אוויטה") ובהתמקצעות שלהם. קפטן הוא במאי שאין לו כפתור של הנמכת הווליום. ואם להיתלות בציטוט מן המקורות, הוא מתחיל הכי מהר ולאט-לאט מגביר (קרמבו, "מבצע סבתא"), ממש כמו העיבוד של אלן בובליל ל"עלובי החיים", ועם המוזיקה הכה מזוהה של מישל קלוד שונברג. הצגה שתוקפת את הצופה למן הצליל הראשון במארש העבדים, מרעידה וסוחפת את הנפש במיומנות אל הרפובליקה הצרפתית הפוסט טראומתית, שהוגו שרטט ב–1862 (כשלושים שנה לאחר שפרסם את היצירה הקנונית השנייה שמזוהה עמו, "הגיבן מנוטרדם").

מכאן, תמונה רודפת תמונה, שיא רודף שיא במשך שלוש שעות אינטנסיביות שבקושי מותירות זמן לעכל. קצב מסחרר שמתאפשר משתי סיבות עיקריות: האחת היא שמדובר במחזמר בסגנון אופראי, שבו גם כשמדברים עושים זאת בשירה, ועם המוזיקה ברקע. השנייה היא שמדובר במחזמר של נאמברים, משל היה מופע רוק עתיר משתתפים. סיפור שפועל לאורך ולרוחב, ושבו כל פעם דמות אחרת מקבלת את אור הזרקורים לשיר את הזווית שלה. זה גם מאפשר את ריבוי הזמרים שעל הבמה, מבלי שאלה דורכים זה על הסולו של האחר, וזה גם גורם לכך שלהצגה אין "בטן". הנה מסיימת מירי מסיקה לרגש בתפקיד הזונה פאנטין במערכה הראשונה, ובאים הילדים בביצועים שתמיד גונבים את ההצגה. הנה מסיימים אבי קושניר ומיקי קם ללהטט בתמונת הפונדק הדיקנסית כבני הזוג הנוכלים טנארדייה, ואנו קופצים אל רוני דלומי המאוהבת כאפונין ואל הראל סקעת בתפקיד מריוס, שמאוהב גם הוא, אבל באחרת. אמנם פועל יוצא של ליהוק זמרים הוא ויתור מסוים על המשחק (בעיקר כשהם לא בתוך הביצוע, הם מתקשים למצוא את עצמם על הבמה), אבל זה שווה את האיכות הווקאלית שבאה בתמורה.

ואחרונים ראויים הם אמיר דדון ויגאל שדה, שמשרטטים את מערכת היחסים שבשדרת הסיפור, בין האסיר הנמלט המבקש חיים חדשים ז'אן ולז'אן ובין מפקח המשטרה הנוקשה ז'אבר. מחד, דדון בעל הנשמה הרוקיסטית, שעולה לגבהים ומביא לבמה אנושיות. מנגד, שדה עם קול עוצמתי ונוכחות ממגנטת. שילוב שהופך את גרסת "עלובי החיים" של הבימה (בקאסט שבו צפיתי – ויש להבהיר שמדובר בקאסט כפול) לא רק לביצוע מהוקצע ואסתטי של המחזמר, אלא גם לכזה שיודע לגעת.

@@

אבי קושניר ומיקי קם. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הבימה
אבי קושניר ומיקי קם. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הבימה
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s