פורסם ב-17/11/16, מגזין G – גלובס
אביגיל הררי. צילום: מעיין קאופמן, יח"צ תיאטרון באר שבע
@@
בצירוף מקרים קוסמי (במלוא המובן), ומשהו כמו שעתיים לפני שנפתחה פרמיירת "עפיפונים" של תיאטרון באר שבע בתל אביב, והעיניים שלי, כמו של העולם כולו, היו נעוצות למעלה: אל הסופר–מון שחג מעלינו. לכמה דקות נטולות אירוניה שם הגורם השמיימי את הכול בפרופורציה, והזכיר לנו את מקומנו הארעי, הרגעי והחולף לבלי שוב, כאן ועל רצף הזמן. עיניים למעלה, זה כל שצריך בשביל לפתוח צוהר אל הנפש ולחוש זאת. התרוממות רוח מהולה במשב של ענווה, אפילו תקווה, רגע לפני החזרה אל תופת המציאות. ממש כמו העפיפונים ששלח אל השחקים רומן גארי, אז בצרפת הכבושה בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. עפיפונים אל על ופנימה אל כל אחת מן הדמויות, שאף שהגרוע מכול פוקד אותן, הן יוצאות כל אחת בדרכה במלחמת הישרדות, ולא רק על קיומן הגשמי אלא גם זה הערכי והרוחני.
במובן זה (ולא רק), טוב עשה עידו ריקלין, שעיבד וביים את ספרו של גארי אל הבמה, שנתן מקום נרחב גם לדמויות שאינן מקדמות את העלילה במובן הדרמטי שלה, כפי שהוא מסביר בחן בתוכניית ההצגה. אמנם חוט השדרה ששוזר את העפיפונים הללו ליצירת מופת ספרותית על–זמנית הוא אש האהבה היוקדת ללא הרף בין לודוביק, הנער הכפרי מחבל נורמנדי שאינו שוכח דבר, ובין לילה, בת האצילים הפולנייה שהגיעה עם משפחתה לחופשות בבית קיט באזור לפני המלחמה. ביצועים מרגשים ועמוקים גם יחד של תום חגי ואביגיל הררי, שמהצגה להצגה הופכים לפנים (היפות) של תיאטרון באר שבע ולא בכדי.
אולם ההקשר הרחב הוא שהופך את עפיפונים לסיפור שכל אחד יכול למצוא בו אחיזה וכמיהה – מי רציונלית, מי אמוציונלית ולרוב את כולן גם יחד. בין אם זה השף מעוטר כוכבי המישלן מרסלן, ששומר על הלהבה הבוערת במטבח, כי זו צרפת שלו, מסורת קולינרית מדויקת ואנינה, והיא לא תרכין ראש ולא תחדל מלהפיק את מטעמיה, גם תחת הכובש הנאצי. תפקיד מבריק של מולי שולמן שמתחיל כהרפיה קומית קפריזית, אבל מתבשל לכדי מעדן קולינרי. בין אם זו מאדם ז'ולי, יהודייה אנוסה, ששורשיה עוד בגירוש ספרד, ושמורגלת להחליף פנים וצבעים כזיקית, בגילומה של שירי גולן בעוד הופעה משכנעת. ובין אלה ניר מנקי כאמן העפיפונים האידיאליסט אמברואז, וירון ברובינסקי כקצין הגרמני שאינו עונד צלב קרס, גיאורג פון טילה, הכמהים כל אחד בדרכו – מי הפציפיסטית ומי המיליטריסטית – לבלום את טירוף הדעת שאחז בעולם, ומשלמים על כך את המחיר.
ריקלין לוקח את הצופים שלו למסע בזמן, אל הזיכרון, ועם מבט מתמיד אל הכאן והעכשיו. זה לא תמיד קל. לעיתים זה איטי, קצת מסורבל, אבל גם שווה את זה. הצגה פיוטית ואסתטית (ומילה טובה לתפאורה של איתן לוי ולתאורה של אבי יונה בואנו), הנשענת על הספר, אבל גם מעצבת זהות משל עצמה.
@@
רון שוורץ 
מחשבה אחת על “עיניים למעלה / עידו ריקלין מעניק ל"עפיפונים" של רומן גארי גרסה פיוטית ויפה בתיאטרון באר שבע. ביקורת”