ספוגה באהבה / "רוח התיאטרון" בגשר היא הצגת חובה לילדים. פשוט כך

פורסם ב-1/12/16, מגזין G – גלובס

רות סנדרוביץ' וסולו גבע. צילום: ויקטוריה שוב, יח"צ גשר

@@

ל"רוח התיאטרון", הצגת הילדים החדשה של גשר, אפשר בקלות היה גם לקרוא "קסם התיאטרון", כי זה מה שהיא, הצגה קסומה לילדים בגילאי 5 עד 120 כפי שהיא מוגדרת בחן בתוכנייה. תיאטרון על תיאטרון ועל כל מה שהוא מייצג – דמיון, חזון, אידיאל, חלום, תרמית ואהבה אינסוף. על הבמה אפשר לעשות הכול, להיות כל מה ומי שרק רוצים, ואז, אחר כך, אולי אפילו גם בחיים. צריך רק לנסות, וזה מסר יפה ואופטימי לילדים שישבו מרותקים. נשפו כרוח סוערת כשביקשו מהם, קרקרו כצפרדעי ביצה בהזדמנות אחרת, חייכו מפה לפה וגם חיבקו והתחבקו.

די היה בשבילי בהתבוננות בבתי בת השש וחצי, על מנת להיווכח שהיא חווה את חוויית התיאטרון המשמעותית הראשונה של חייה. ממש כך. וזה לא בגלל שהיא לא ביקרה בהצגות טובות עד כה – היא ביקרה, והרבה יותר מסל התרבות הסטנדרטי המוגש לילדה בגילה. אבל פה קרה לה משהו אחר. היא הלכה שבי, ואי אפשר היה לפספס את זה. עוד במחיאות הכפיים שאלה אם נוכל לראות את ההצגה שוב. אחרי ההצגה ולאחר ישיבה ממושכת של כשעה וחצי, היא לא מיהרה לשום מקום וביקשה להישאר לשיחה עם השחקנים והצוות. בדרך אל המכונית נאמה לי ארוכות על כך שהיא תהיה שחקנית כשתהיה גדולה (וגם מפתחת אפליקציות משחקים לאייפד, אבל זה כבר עניין אחר). ולמחרת בבוקר, בעודנו מסדרים את התיק לבית הספר, שחזרנו לפרטי–פרטים את ההצגה, תוך שאני למד שהיא הפנימה כל תמונה לא רק על המשמעות הפשטנית שלה, אלא גם על זו העמוקה יותר. מה עוד אבא צריך?

מי שעומדים מאחורי מעשה האהבה הזה לתיאטרון הם שניים, בני 36 כל אחד מהם: מחזאי הבית של גשר רועי חן, שזו לו הצגת ילדים שנייה אחרי "מסעות אודיסאוס" המוצלחת גם כן, והבמאי אמיר וולף, שחוזר לביים בגשר אחרי שהוציא השנה סרט ביכורים ("ציפורי חול") ולאחר שבעבר ביים שתי הצגות על בימת האנגר גשר ("החיים בשלוש גרסאות" ו"איי לאב יו לנצח אבל"). כמו במקרה של מסעות אודיסאוס (שאותה ביימה שיר גולדברג), גם הפעם חן רקח מסע לעבור – הפעם של שני הילדים וולף ורוזלינדה אל הכפר קצה–קצה שבו לא שמחים, לא מחייכים ובאופן כללי לא מרגישים – על מנת ללמד אותם שיעור בחברות ובאהבה. כמו בכל סיפור מסע מוצלח, הקסם מתחולל בתחנות שעוברים בדרך, אבל כאן יצקו בגשר אלמנט של ערך מוסף, שהופך את ההצגה הזאת ליותר מעוד הצגת ילדים מתקתקה וחביבה – והוא נגיעה באיך עושים תיאטרון ומייצרים את האשליה שעל הבמה.

למן הפתיחה, ההצגה מפוררת את הקיר הרביעי המפורסם עם הקהל, מפעילה אותו ומנהלת עמו דיאלוג שמייצר אצלו תחושת שותפות בתוצאה. לאורכה ולרוחבה הקהל נמצא כל הזמן על התפר שבין מה "הצגה" ומה "באמת". והרי הכול הצגה, אבל המתח נשמר וגם המעברים המעולים. וכאן הקרדיט הוא כמובן לבימוי ולשחקנים, שמדלגים בין העולמות במיומנות. הילדים סולו גבע ורות סנדרוביץ (הבת של), שנתנו הופעות רגישות, רהוטות ומלאות ביטחון, כאילו היו חיות במה ותיקות; והצוות הבוגר, שכל הצגה שמחה תמיד להתברך בו: דורון תבורי וג'יטה מונטה בתפקיד הסבא והסבתא, שמחליפים פנים ופרצופים בכישרון גדול, וגלעד קלטר, שמוביל את הדיאלוג עם הקהל בתפקיד המספר ומספק שלל אתנחתות קומיות בתפקידים מצוינים אחרים לאורך ההצגה. תמיד עם קריצה, תמיד עם משמעות. הצגת חובה.

גלעד קלטר ודורון תבורי. צילום: ויקטוריה שוב, יח"צ גשר