"צריך להפסיק לשסות את המרכז בפריפריה, ולהיפך" / עידן אבישר, מנכ"ל פרינג' ב"ש, ודקלה קצוני, מנכ"לית תיאטרון דימונה, בראיון משותף לגיליון 40 הצעירים המבטיחים של מגזין G

פורסם ב-8/12/16, מגזין G – גלובס

עידן אבישר ודקלה קצוני. צילום: איל יצהר, גלובס
עידן אבישר ודקלה קצוני. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

אם יש דבר שמטריף את דקלה קצוני ואת עידן אבישר זה עדשת הסטריאוטיפ שדרכה מתבוננים בערים שהם גרים בהן ובמוסדות שהם מנהלים. היא, 34, מנכ"לית תיאטרון דימונה, הוא, 36, מנכ"ל תיאטרון הפרינג' של באר שבע – גופי תרבות צעירים, יוצרים, בועטים ואיכותיים, אבל הנה, עוד לפני שאמרנו את כל זה, כבר מתעורר מעומק התודעה הוויז'ואל המצוקתי של הפריפריה הנידחת שדבק בה, אי שם בסוף העולם שמאלה. זה של השיכונים המתפוררים, המרכז המסחרי המוזנח, הצעירים שנוטשים לטובת המרכז, והעתיד שמהמקום והלאה. "זה דיון שיש לי כל פעם שעושים כתבה על דימונה", אומרת קצוני. "אנחנו יכולים להעביר עם כתב יום שלם בתיאטרון, בשכונות, במדבר הכל–כך יפה שמסביב, אבל הדבר היחיד שאני אראה אחר כך בטלוויזיה זה שיכונים, שיכונים, שיכונים. עכשיו, יש שיכונים בדימונה, כמו שיש גם שיכונים בתל אביב, כמו שיש שיכונים בכל מקום. אף אחד לא מנסה להסתיר את הפנים האלה, אבל לדימונה יש עוד פנים, ולפעמים צריך כתב אמיץ שירצה להראות גם משהו אחר. הסטריאוטיפ הוא קל, אבל כשאתה נכנס פנימה, אתה מתחיל לגלות דברים, ואז נהיית לך הסתעפות של שבעה ענפים ולכל אחד ממנו עוד הסתעפות של 12 ענפים. הפריפריה היא כל–כך הרבה יותר מנטלית מאשר גיאוגרפית, ועל זה אנחנו צריכים לעבוד".

"תראה את השיח בבאר שבע בשנים האחרונות", מוסיף אבישר. "אין מסכנות. זה יצא מהלקסיקון. קח למשל תורמים שאנחנו מדברים איתם, ושתומכים בעיר כבר שנים, ואתה שומע אותם מדברים על איך הכול השתנה. איך הם בעצמם כבר הפסיקו לתמוך בעניינים נקודתיים של רווחה, כי זה כבר לא מה שמבקשים מהם, אלא בדברים יותר רציניים ולטווח ארוך, שקשורים בהתפתחות של העיר. באר שבע, ואני באמת חושב ככה, יכולה להיות בירת התרבות של ישראל. לא בקטע כמותי, כמו שבקטע של התפתחות ושל חדשנות".

מה צריך לקרות כדי שזה יקרה?

"השינוי מתחיל בראש, בתפיסה, כי יש פה באמת הזדמנות מאוד ייחודית, ואם ייקחו עכשיו את המושכות ויחליטו לעשות פה חזון תרבותי של ממש בעיר, המקום הזה יעוף. אנחנו אולי החלוצים של הדבר הזה, אבל עדיין טיפה בים. אמנים יבואו לפה בשביל לעשות יצירה, וזה כבר קורה".

"יש משפט יפה שלמדתי בזמן האחרון, שמדמה את המדינה לספינה", אומרת קצוני. "יש לה את המפרש המרכזי – וצריך להיות לה המפרש המרכזי וזה בסדר – אבל אם לא יהיו לו את החבלים ואת העוגנים בשתי הקצוות של הספינה, המפרש לא יתמלא אוויר ולא יתקדם, וצריך להבין את זה. צריך להפסיק לשסות את המרכז בפריפריה ולהיפך, וגם לא אותנו בינינו לבין עצמנו, כאילו שאם קורה משהו בבאר שבע, זה לוקח מדימונה. זו לא צריכה להיות סתירה. מרכז–פריפריה זה חלק מאותו פאזל, ובלי אחד, גם השני לא יהיה".

זה יפה בתיאוריה, אבל יגידו לך שהמשאבים מוגבלים ושהשמיכה קצרה.

"אז תגדילו את השמיכה. תרבות זו לא פריבילגיה, זה כורח מציאותי שחייב להיות לבן אדם. מעבר לכך, כשאני מופיעה בדימונה כאולם בית – אולם הבית שלי צריך לקבל יותר ולא מעניין אותי איך היותר הזה יגיע. אני צריכה יותר, נקודה. אני רוצה שיהיה תיאטרון יוצר בדימונה, ותיאטרון ברמה, ושהאנשים יקבלו את מה שמגיע להם – ואף אחד לא עושה טובה לאף אחד. זה רק הגיוני שככה זה יהיה – ואני, אגב, לא חושבת שמשהו צריך להתפרק כדי שמשהו אחר יצמח. זה פופוליסטי להגיד אם אלה יקבלו אז אלה לא".

מנסים ליצור טריז גם ביניכם, כי שניכם "פריפריה" ועל אותו התקציב כביכול?

"לפעמים כן, מנסים לסובב אותנו אחד נגד השני, אבל כל עוד יש אמון בינינו, אנחנו מנסים לעבוד בשיתוף פעולה עד כמה שאנחנו יכולים. כל הניסיון של לשסות אותנו אחד בשני הוא הזוי".

אגב שיסוי, איך את רואה את העימות בין שרת התרבות למוסדות התרבות?

"בכותרות בעיתונים זה היה נורא יפה, אבל בסופו של דבר, בשורה של הכסף, אף תיאטרון רפרטוארי לא נפגע. עכשיו יש הרבה פעמים שצריך לבחור – אתה אומר, עכשיו משתמשים בי ואתה עושה את הבחירות שלך".

ואת אומרת שסבבה שישתמשו בי, כדי שאקבל יותר?

"לא תמיד. לפעמים כן ולפעמים לא. לפעמים יש לך משהו לומר, שאתה אומר שאוקיי, השופר פחות מוצא חן בעיניי, אבל זה נכון להשתמש בשופר הזה. ויש פעמים שאני מוותרת על השופר, אומרת אוקיי, תודה, אבל לא".

מתוך "הנסיך הקטן". צילום: ג'ראר אלון, יח"צ תיאטרון דימונה
מתוך "הנסיך הקטן". צילום: ג'ראר אלון, יח"צ תיאטרון דימונה
מתוך "נאפולי, ברוקלין, קיסריה". צילום: סלי פטל, יח"צ פרינג' באר שבע
מתוך "נאפולי, ברוקלין, קיסריה". צילום: סלי פטל, יח"צ פרינג' באר שבע

@@

בלי שכר, בלי זוגיות

אנחנו נפגשים בבאר שבע, שעת בוקר מאוחרת בקפה לולה שעל רחוב סמילנסקי שב"עתיקה". רובע האמנים של העיר, אם תרצו, ומשהו שמזכיר בבתוליות ובפמיליאריות שכונות דוגמת פלורנטין של שנות ה–90. פה "אחשלי", שם "גבררר", והנה מכונית נעצרת באמצע הכביש סמוך אלינו, הנהג יוצא, לוקח אש כדי להצית סיגריה, ואבישר מתמוגג ש"איזה באר שבע זה". מעבר לפינה זה "עשן הזמן", מועדון שכבר הפך קאלט בסצנת המוזיקה המקומית. דקותיים מכאן זה בית הפרינג' הפועל זה שש שנים. בדימונה, כ–40 דקות נסיעה מכאן, זכה התיאטרון למקום של קבע רק לפני חמש שנים, לאחר שבשנים הראשונות פעל באולם ספורט שעבר הסבה לתיאטרון.

עבור שניהם, קצוני ואבישר, מדובר בתפקידי ניהול שהם לפחות נכון לעכשיו בגדר מפעל חיים, שהם מקריבים למענו את כל מה שיש להם, וגם את מה שאין ושיכול היה להיות. אבישר, למשל, נשוי + 1 לאיילת (שגם מטפלת ביחסי הציבור של התיאטרון), עבד בשנתיים הראשונות לאחר שהקים את התיאטרון בחינם, וגם בשנה השלישית משך "בקושי 3,500 שקל שכר. וזה לא סטארט-אפ", הוא צוחק, "אין אקזיט בסוף המנהרה".

קצוני, שהצטרפה לדימונה כמפיקה לפני כשבע שנים וקיבלה את הניהול ב–2011, שמה בסטנד-ביי את החיים האישיים שלה, לרבות זוגיות ומשפחה, מה שעכשיו, היא מודה, מתחיל כבר להפריע. "אני בת 34, ויש גיל מסוים שהחיים מפסיקים לזמן לך סיטואציות טבעיות לפגוש בני זוג. בדרך כלל זה קורה במסגרות כמו בצבא או באוניברסיטה, ואז אתה בוואקום שאין לך, ובדימונה עוד פחות, כי נכון שיש שני פאבים מהממים בעיר, אבל רוב הסיכויים שאת מכירה את רוב האנשים שנמצאים שם". את בן הזוג הנוכחי שלה היא פגשה בתל אביב, ו"פתאום יש קריעה גיאוגרפית על הדבר, נפגשים כמו בצבא, בסופי שבוע", ובקרוב הם יצטרכו לקבל החלטה שתגשר על הפער.

שתי דוגמאות מני רבות להקרבה שמלמדות שאם חשבתם שלנהל מוסד תרבות במרכז הארץ זה קשה, קחו את הקושי והכפילו אותו פי כמה, כאשר זה קורה בפריפריה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ביצירת יש מאין. סטארט–אפ תרבותי כמו תיאטרון הפרינג' שאבישר ייסד ב–2010, ומאז פועל לייצר נפח פעילות שחורג בהרבה מאשר הצגות תיאטרון בלבד. הוא פועל בקהילה, מפעיל חוגים, תוכניות לנוער בסיכון, מארח מופעים, הרצאות, תערוכות, ומפיק פסטיבל פרינג' בינלאומי שנתי. "קפיצה של הרבה מעל לפופיק", הוא מודה, אבל פסטיבל שנחל הצלחה בדמות כ–15 אלף מבקרים בקיץ האחרון, עם אירוח הצגות מחו"ל, מופעי רחוב וכל מה שרק אפשר בשביל להחיות את השממה, עם התגייסות של העירייה והספונסרים בתמיכה של כמיליון שקל נטו לאירוע.

המטרה של אבישר, שמנהל את התיאטרון עם תפיסה עסקית לכל דבר ועם תקציב של כ–3.3 מיליון שקל (כמיליון מתוכם הכנסות עצמיות ותרומות, כמיליון תמיכת עיריית באר שבע והספונסרים בפסטיבל הפרינג', ועוד כ–1.3 תמיכה ציבורית ממשרד התרבות ומהעירייה) – היא בסוף–בסוף להיות תלוי אך ורק בהכנסות העצמיות של התיאטרון, אף שהוא גם יסתפק בהגעה ל–70% בעצמו לעומת 30% תמיכות ציבוריות. "יש לי מלא תתי מותג. אני עושה חוגים בשביל שיהיה לי לשלם לדברים אחרים, בשביל שאני אוכל לשלם להצגות, לשחקנים שלי". כולם פרילנסרים ומקבלים פר הפקה.

במקרה של דימונה, שם השחקנים, חמישה במספר, הם שכירים, הסיפור קצת שונה. המקום נוסד ב–2007 במסגרת פרויקט מעבדות התרבות של מפעל הפיס (שכבר אינו פועל). ההתנעה הייתה קשה, ורק שנתיים לאחר מכן, כאשר הגיעו לעיר השחקנים – ואז גם בני הזוג נועה רבן ואוהד קנולר, התיאטרון החל לתפוס אחיזה. השנה, הוא הוכר לראשונה כקבוצת תיאטרון על–ידי משרד התרבות – מה שהגדיל את התמיכה בו פי שניים, מ–300 ל–650 אלף שקל בשנה (כשהעירייה תומכת בעוד 300 אלף והשאר, כ–1.6 מיליון שקל, הכנסות עצמיות ותרומות). עד שזה קרה והתיאטרון התייצב השנה עם תקציב כולל של כ–2.6 מיליון שקל, קצוני מודה שעברו עליה שנים מאוד קשות.

"הרבה פעמים קורה לי שאני לא יכולה לראות יותר את הרדיפה הזאת אחרי כסף, לחזר על דלתות של אנשים פרטיים ושל קרנות, ושאני לא יודעת אם יהיו לי משכורות לשלם או לא. ואז אני הולכת לחדר החזרות ורואה את השחקנים, ורואה איזה ילד עובר ושואל – מה יש פה הערב? אפשר לבוא? ומבחינתי, אני נזכרתי לשם מה התכנסנו".

היו ממש רגעים של מצוקה שראית שלא תוכלי לשלם?

"אני כל הזמן אומרת שהרווחה האמיתית שלי כנראה לא תבוא אף פעם מהשכר. היא תבוא מהמקום שאני אצא מהמצב ההישרדותי. שאני אפסיק לא לישון כל ראשון לחודש, כי בתשיעי אני צריכה לשלם משכורות".

ואת באמת לא ישנה כל ראשון לחודש?

"כל ראשון לחודש".

סיטואציה מאוד קשה להיות בה.

"נכון, זו עבודה מאוד קשה. לנהל תיאטרון בכלל ולנהל תיאטרון בפריפריה עוד יותר".

אז למה בעצם?

"האידיאל. אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים".

דקלה קצוני. צילום: איל יצהר, גלובס
דקלה קצוני. צילום: איל יצהר, גלובס

@@
חובת מגורים בדימונה

קצוני, הילדה הראשונה של מושב עין הבשור שבעוטף עזה, היא בת למשפחת מפוני ימית, ובמקור "בולגרים עירוניים מיפו". בצבא היא שירתה במודיעין בחטיבת נוריה שבגוש קטיף (לה זה היה קל"ב), ולאחר מכן סיימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות וכלכלה, ותואר שני במינהל ומדיניות ציבורית. בשוק העבודה השתלבה כרכזת התוכנית הלאומית לנגב בחברה למתנ"סים, "שם", לדבריה, "התחיל האידיאל שלי להתפתח", ושם גם הכירה את מנהל המתנ"ס של דימונה, שבהמשך המליץ עליה לתיאטרון בעיר. בתחילה השתלבה כמפיקה במסגרת שלוחה של פסטיבל ישראל, וב–2011 מונתה למנכ"לית.
"אני חושבת שאת המדרגה הראשונה תמיד הכי קשה לעבור", היא נזכרת בימים האלה, "את הבקיעה. כשחנכנו את האולם החדש שלנו ובאו רבים לכבד אותנו – שרת התרבות דאז לימור לבנת, ראש העיר – אני זוכרת שעמדתי שם על הבמה ואמרתי להם שאנחנו בברית, והילד הזה צריך להגיע לבר מצווה. להגיע לגיל 18, ללמוד באקדמיה. אז יופי, תשמחו, אבל מחר מתחילים לעבוד".

אחת ההחלטות המשמעותיות שקיבלה כמנהלת הייתה להכיל חובת מגורים מלאה בדימונה על השחקנים, שעד אז הגיעו לעיר לשלושה ימים אינטנסיביים, אבל חזרו לסופי שבוע בביתם שבמרכז. "חיינו בהתחלה כמו קומונה, כמו בשנת שירות בצבא", היא מספרת, "ואז כל אחד חוזר לענייניו במרכז. אבל לאט–לאט הרגשנו שזה נכון, אבל לא נכון. וזה היה המקום שצריך היה לחדד טיפה מה החזון שלנו, ומה אני רוצה שיקרה כאן. זו הייתה החלטה מאוד קשה, וגם על עצמי הפלתי את זה, אבל זו החלטה מאוד נכונה. כל הזמן מדברים על תרומה לקהילה, וזו כותרת נורא יפה, אבל צריך לראות איפה היא פוגשת את האנשים. אני חושבת שעצם זה שהישות של התיאטרון פועמת כל יום, כל היום בעיר, האדוות שזה מייצר הן יקרות מפז".

איך הגיבו השחקנים לחובת המגורים?

"זה עשה לנו איזה שאפל בשחקנים, כי לא כולם רצו, אבל נראה לי שכולם הבינו שזה מה שצריך היה לקרות. אפילו הייתה לי שחקנית אחת, שעוד לפני שדיברנו על זה, שאלה אותי על האפשרות שהיא תגור בנפרד מהבית המשותף שלנו, ומה זה אומר על ההוצאות ועל דברים כאלה. הרגשת את זה באוויר. הרגשת שאתה רוצה להיות חלק מהקהילה. אנשים מזמינים אותך לבוא אליהם אחרי שמסתיימת הצגה, ואתה לא יכול ללכת כי אתה רץ לאיזו הסעה.

"כיום, לשמחתי, מבין אנסמבל של חמישה שחקנים, שלושה נולדו וגדלו בדימונה. שלושת השחקנים האלה עזבו את דימונה אחרי שהם סיימו את לימודי המשחק שלהם, ופתאום הם יכולים לחזור כי יש להם מה לעשות בעיר שלהם – וזה אדיר. נתנו להם אלטרנטיבה, ואנחנו נותנים גם לקהל אלטרנטיבה לצרוך את התרבות שלהם בעיר שלהם. היום בדימונה יש סינמטק ויש היכל תרבות שמביאים אליו מופעים ויש את תיאטרון דימונה שיוצר מופעים".

וקהל, גם יש?

"אם לא היה קהל, זה לא היה קורה, ואנחנו רואים את ההתפתחות. אם בתחילת הדרך הייתי מריצה 15–20 הצגות בשנה בדימונה, עכשיו זה באזור ה–60, וזה נובע מזה שהתושבים בדימונה מתרגלים שיש להם תיאטרון בעיר. יש אנשים שמדברים איתי ברחוב בדימונה על התיאטרון, ואז אני שואלת, אבל היית? והוא אומר שעוד לא יצא לו, אבל עדיין יש לו את הגאווה שיש לו תיאטרון בעיר. אתה לא תמצא מישהו בתל אביב גאה באיזה תיאטרון רפרטוארי".

עידן אבישר. צילום: איל יצהר, גלובס
עידן אבישר. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

"סיימו ללמוד ותבואו אליי"

האלטרנטיבה של להישאר בעיר הייתה גם המחולל שהצית אצל אבישר את הניצוץ שהוביל אותו לייסד את תיאטרון הפרינג' בבאר שבע. הוא נולד בכפר סבא, אבל כשהיה בן 9 משפחתו נדדה ללהבים בעקבות עבודתו של אביו בתחום הבנייה. בתיכון למד תיאטרון והיה פעיל מאוד בצופים, מה שהוביל אותו להתנדב לשנת שירות ולאחר מכן להתגייס כלוחם לנח"ל. לאחר שהשתחרר קיבל על עצמו את ריכוז שבט הצופים של רמת השרון, ולאחר מכן את זה של להבים. "זה היה הסטאז' שלי", הוא מחייך, "לקחת פרויקט ולפרק אותו לגורמים, כי להוציא טיול ל–600 ילדים זה חתיכת פרויקט. זה היה כמו לנהל בית ספר יסודי. שם הייתה ההתנסות הראשונה שלי בלהוביל משהו גדול".

הוא החל ללמוד חינוך, אבל "אחרי חודשיים הבנתי שזה לא בשבילי, הייתי צריך משהו קצת יותר חופשי". אז הוא נרשם ללמוד משחק בבית הספר גודמן שבבאר שבע. "אמרתי שגם אם אני לא אהיה איזה שחקן גדול, זו אחלה מתודה שאפשר להשתמש בה בחינוך, ולעשות עם זה עוד המון דברים. כשסיימתי את השנה הראשונה, התחלתי לכתוב לעצמי איזשהו חזון, שבהתחלה היה הרבה יותר חינוכי. דמיינתי סוג של מתנ"ס שיהיה בו גם אולם של תיאטרון שיארח הצגות, אבל שיש בו חוגים ובעיקר פסיכודרמה".

רגע המפנה – "נקודת הפיק" כפי שהוא מכנה אותו – קרה די במקרה, כשיאיר לפיד ורוביק דנילוביץ' הגיעו לסיור בבית הספר למשחק. לפיד עוד לא היה בפוליטיקה אז, ומי שערך להם את הסיור הוא שמוליק יפרח, שהקים את גודמן ושמשמש כיום כמנכ"ל תיאטרון באר שבע. "הם באו לסיור, הראינו להם רבע שעה מתוך הצגה ששיחקתי בה, ואחרי זה ישבנו כולם לשיחה", הוא משחזר. "ואז יאיר לפיד אמר משהו כמו, הנה בא רוביק והנה בא שמוליק, הקימו לכם בית ספר, ומה קורה איתכם אחרי הלימודים? כולכם עוזבים לתל אביב? ככה בא וזרק את זה ישר בפנים של כולם.

"הייתה איזו שתיקה, חלק ענו קצת בגמגום, ואז הרמתי את היד, אמרתי לו תשמע, ברור לך שאם לא יקרה פה משהו ולא יהיו פה עבודות, הם ילכו לתל אביב. אז לאן הם ילכו? מה השאלה בכלל? הם ישבו פה מובטלים? ואמרתי שאם אתה רוצה, תקים עוד מוסד, תייצר עוד מקומות עבודה, ואז גם זרקתי את הרעיון שלי על הקמת תיאטרון פרינג' בעיר".

מה אמרו?

"התגובה של רוביק הייתה, 'סיימו ללמוד ותבואו אליי', וזה באמת מה שקרה. ברגע שהוא אמר את זה, הבנו שזה ממש ריאלי, שאנחנו יושבים לו בול על האג'נדה של צעירים ושל תרבות, שזה בדיוק השינוי שהוא מחפש לבאר שבע. לפגישה איתו באנו עם מצגת, הדפסנו, השקענו, והוא – אחרי שלוש שקופיות אמר 'אוקיי, הבנתי את הרעיון, אני רוצה את זה'. לקח לו אולי חמש דקות. אני הייתי בטוח שזה יהיה הרבה יותר לאט", הוא צוחק.

לתפקיד המנהל האמנותי, אבישר רתם אליו את יואב מיכאלי – במאי, מחזאי ושחקן, שהיה מורה שלו בגודמן. "כשעידן הציע הייתי סקפטי", הוא מחייך כשאנחנו נפגשים בחזרות להפקה חדשה של התיאטרון, פארסת שידוכים מופרעת בשם "נאפולי, ברוקלין, קיסריה", שמיכאלי כתב וביים. "כל האנשים שכאן", הוא מצביע אל השחקנים הלבושים כחרדים בברוקלין, "רוצים להיות כאן. הם גרים כאן, חיים את המקום. אנחנו הציונות האמיתית". וגם מיכאלי, שברזומה שלו גם הצגות לרפרטוארי כמו "פרינסס מרי 7" שרצה בהצלחה בבית ליסין, העתיק את מגוריו לדרום לפני שש שנים עם משפחתו.

"אני חושב שיש פה סופר גאווה מקומית. אנשים מתלהבים מהעשייה, מהיזמות, מזה שקורה כאן משהו חדש", אומר אבישר ומתגאה גם בכך שהקבוצה אף יצאה להופיע בפסטיבלים בחו"ל פעמיים, בפולין ובאנגליה, ו"עכשיו אנחנו צריכים לסגור נסיעה להודו בפברואר עם ההצגה Bפולארי (עיבוד של מיכאלי ל"רשימותיו של מטורף" מאת גוגול), וגם מטורקיה הזמינו אותנו לבוא במארס".

תחושה טובה לטוס עם היצירה שלכם.

"תשמע, זה אדיר. אתה חוזר מאיזה טור קטן כזה מלונדון, והייתה פה אקסטזה. אני חושב שזה משפיע על הקהילה כולה".

באופן אבסורדי, הוא מאיר זרקור עגמומי על האנומליה הישראלית, "כשאני טס לחו"ל, יש לי סיכוי לצאת מאוזן או אפילו עם רווח, כי הם קונים את ההפקה, נגיד ב–5,000 אירו. לעומת זאת, כשאני בא להציג בתל אביב, אני יודע שזה להפסיד בין 6 ל–10 אלף שקל לערב. לטוס לחו"ל יותר משתלם לי מאשר להתארח בתמונע".

מה ההיגיון?

"תעשה חשבון, זה מאוד פשוט. מאה איש כפול 50 שקל כרטיס, אתה ב–5,000 שקל הכנסות, וזה בהנחה שמכרת הכול במחיר מלא. זה כלום בפיתה".

קצוני: "רק ההובלה מהדרום לשם זה 5,000 שקל".

אבישר: "ומתוך זה תוריד 30% לבית שמארח אותך, אתה ב–3,500 שקל הכנסות. אז אתה רוצה לשלם לשישה שחקנים שבאים איתך, אתה צריך הובלה, תאורן, שיווק, כי אתה בכלל לא מעניין אותם".

דקלה קצוני ועידן אבישר. צילום: איל יצהר, גלובס
דקלה קצוני ועידן אבישר. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

העתיד: עם מקבלי ההחלטות

הם מאוד שונים בסגנון, קצוני ואבישר: היא מנהיגה מהזן הוורבלי, שמדברת בעוצמה ובקצב שיודעים לסחרר. הוא מנהיג מהזן השקט ששוקל מילים. אבל במהות הם דומים מאוד, חדורי מטרה, מפוקסים ומלאי אמביציה להעשיר ולאתגר את הקהל שלהם, שהוא גם הקהילה שבה הם חיים. "אנחנו מכבדים את הקהל שלנו, בלי שום דעה קדומה", אומרת קצוני. "וברגע שאתה מכבד את הקהל, גם אם הוא לא אהב את מה שהוא ראה, הוא מרגיש שכיבדו אותו, שלא זלזלו לו באינטליגנציה. אנחנו מסיימים כל הצגה בשיחה או בסדנה, ובכל שיחה גם אנחנו לומדים משהו. אין דרך לייצר מהפכות אמיתיות, שורשיות מהבסיס, אם אתה לא פתוח לקבל. אם אתה לא פתוח להבין שאתה לא יודע הכול".

ודרושה מהפכה תרבותית במדינה?

"לגמרי. לדעתי היא נדרשת בכל הסקטורים. בתרבות, באמנות, בכלכלה, בבנקים, בבריאות – בכל הסקטורים. יש פה (בפריפריה) הזנחה של שנים, זה לא מעכשיו. אז אני שמחה שאנחנו מתחילים להיות על המפה, ובמשרד התרבות השנה יש תקציבים שלא היו מעולם במשרד התרבות. לאו דווקא לפריפריה, אגב, לכולם יש יותר".

מעניין אתכם להתברג במקומות של קובעי המדיניות בעתיד?

אבישר: "אני בהחלט אשמח. אני מאוד רוצה להיות במוניציפלי. יש הרבה מה לעשות שם, כי כמו שאמרתי בהתחלה, לבאר שבע באמת יש הזדמנות לקחת את זה למקום אחר, את הנושא של תרבות. יש פה בדיוק את הפוטנציאל. זה לא שבע פה, יש עוד מלא לאן להתפתח".

קצוני: "אני אשמח להיכנס למשרד התרבות. מאוד אשמח, כי אני חושבת שהידע שאנחנו צברנו יגרום לפתרונות שהם ריאליים. אני באמת מאמינה שיש לי המון מה לתרום, וזה לא ממקום של יוהרה. זה ממקום מאוד אמיתי".

@@

מתוך "Bפולארי". צילום: סלי פטל, יח"צ פרינג' באר שבע
מתוך "Bפולארי". צילום: סלי פטל, יח"צ פרינג' באר שבע

@@

פרינג' באר שבע

מנכ"ל: עידן אבישר

מנהל אמנותי: יואב מיכאלי

עובדים: 8 שכירים + כ־20 יוצרים ושחקנים פרילנסרים

הרצות ב־2016: 135 (של הפקות מקור, כולל לילדים ושל קבוצת האימפרוביזציה)

קהל ב־2016: כ־17 אלף איש

תקציב 2016: כ־3.3 מיליון שקל

@@

מתוך "בוקר טוב אליהו". צילום: יואב חורש, יח"צ תיאטרון דימונה
מתוך "בוקר טוב אליהו". צילום: יואב חורש, יח"צ תיאטרון דימונה

@@

תיאטרון דימונה

מנכ"לית: דקלה קצוני

מנהל אמנותי: אורי וידיסלבסקי

מספר הרצות ב־2016: 60 (של הצגות מקור)

עובדים: 9 שכירים, מתוכם 5 שחקנים

קהל ב־2016: כ־9,000 איש

תקציב 2016: כ־2.6 מיליון שקל

@@

והנה זה בגרסת הפרינט של G:

מתוך G40
מתוך G40
מתוך G40
מתוך G40
מתוך G40
מתוך G40
שער G40 - שנת 2016
שער G40 – שנת 2016

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s