בלי ניצוצות / ההצגה "הוא הלך בשדות" פונה אל המרחב הסימבולי, וזה לא פועל לטובתה. ביקורת תיאטרון

פורסם ב-22/12/16, מגזין G – גלובס

%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%9c%d7%9a-%d7%91%d7%a9%d7%93%d7%95%d7%aa2-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f
גל אמיתי ואגם רודברג. צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין

@@

כפיר אזולאי הוא במאי עם תפיסה אסתטית מגוונת, שיודעת לברוא עולם ולהתאים אותו לצרכיו האמנותיים. הוא עשה את זה ב"חתונת הדמים" בתיאטרון באר שבע עם משחקי אור וצל מהפנטים. הוא עשה את זה ב"אלקטרה" בקאמרי עם וידיאו–ארט שגרם לקירות לדמם. וגם כאשר נדרש לז'אנר ריאליסטי, הוא עשה זאת באמצעות בחירות קונבנציונליות ויעילות. הפעם, ב"הוא הלך בשדות" שעלתה בתיאטרון בית ליסין, אני חושש שהבחירה שלו בז'אנר האבסטרקטי, שהפך פופולרי כאן לאחרונה, של במה עירומה ושל שחקנים שמפעילים אותה באמצעות ציור בגיר על פאותיה – לא עושה את אותו השירות להצגה שהוא מביים. אז נכון שאחד הגורמים שמפריעים הוא תחושת השעתוק הטרנדי, אחרי שהשתמשו בגיר במאים כמו חנן שניר, אילן רונן ואודי בן משה. אבל זה לא רק זה, והאמת שבעיקר לא.

מדובר בבחירת הגשה שמפקיעה את המחזה מן המרחב שבו הוא מתקיים (הקיבוץ הציוני, ימי קום המדינה), ולוקחת אותו למקום סימבולי. קונספטואלי נטו. מה הבעיה תאמרו? ובכן, לא חייבת להיות כאשר מדובר במחזה שיש בו את העומק, הרבדים והעוצמות על מנת לספק את מה שה"מסביב" לא מספק. במקרה של "הכיתה שלנו" של חנן שניר זה היה בולט במיוחד – הסימבוליות באו על מנת להרחיק את הצופה מהסיטואציה הבוערת (השואה), וכך גם לצנן את האווירה.

"הוא הלך בשדות" שעיבדה שחר פנקס לספרו המיתולוגי של משה שמיר, הוא לא מחזה שזקוק לצינון ולניכור. אמנם כשהוא עלה במקור, עם קום המדינה, הוא היה פורץ דרך, חולל סערה, אפילו רוכך, ומטעמים מובנים. יש בו אכן אלמנטים שמנפצים את דמותו האידאית של הצבר, שיוצא למלחמה כי "טוב למות בעד ארצנו", ואשר מציגים אותו ואת מותו באור אנושי של צעיר מבולבל והורמונלי. אבל היום – שלהי 2016, מישהו באמת מזועזע? אולי בחירת בימוי אחרת עם ניחוח נוסטלגי, הייתה מייצרת הצגה אמפתית יותר ודידקטית פחות.

אותה הדידקטיות היא גם זו שמונעת מהשחקנים לייצר דבר מה שהוא גדול מסך חלקיו. הם כולם עושים את עבודתם נאמנה בסך הכול, כל אחד בתוך הסטריאוטיפ שהוא מגלם. מתבלטים הם אופיר וייל כקיבוצניק הנעבך וגיל וסרמן כגזבר המשעשע שתמיד "אין לו". ואשר לצמד המוביל, גל אמיתי כאורי ואגם רודברג כאהובתו העולה מיקה: אז הם בהחלט מאוד יפים ונכונים, אבל ניצוצות לא עפו מן הכימיה ביניהם, וגם לא היסחפות אחריהם.

@@

%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%9c%d7%9a-%d7%91%d7%a9%d7%93%d7%95%d7%aa1-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f
"הוא הלך בשדות". צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין

מחשבה אחת על “בלי ניצוצות / ההצגה "הוא הלך בשדות" פונה אל המרחב הסימבולי, וזה לא פועל לטובתה. ביקורת תיאטרון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s