שיר רחוק מדי / מיקי גורביץ' עיצב דמויות ב"שיר ישן, רחוק" בחאן, אבל הצגה שלמה לא ממש. ביקורת תיאטרון

פורסם ב-29/12/16, מגזין G – גלובס

chir-yachan-rahok-s-0610r
אריה צ'רנר, יואב היימן וניר רון. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ תיאטרון החאן

@@

אב שמציע נישואים לבתו, מפציר בה שבמיקרונזיה (ידידתנו הגדולה) זה ממש חוקי, ולאחר שזו מסרבת הוא מתנכר אליה בזעם. אדם שחושב שהוא כלב, לאחר שהוא חוטף מכות רצח, ואז גם מדמם מבפנים. שחקן שמאוהב במלצרית, אבל היא קרה אליו כי הוא נמוך. הוא מצדו מנסה לשכנע אותה שעל הבמה הוא נראה גבוה יותר, כי "האישיות שלי גבוהה". שחקן אחר, הומוסקסואל שמואס בתפקידי הגבר הרגיש שדבקו בו על הבמה, "אני רוצה להרוג, לרצוח, להתגלגל בחרא", אז הוא עולה על מדי צנחן ומגלה שלא הבגדים הם שעושים את האדם. דיוות תיאטרון שנושמת ומדקלמת את המורכבים והעמוקים בטקסטים שנכתבו והומחזו, אבל אינה מסוגלת לראות מי ומה מתפגרים לרגליה – כמו הייתה בבואה לאליטה תרבותית מנותקת שאיבדה קשר עם המציאות.

אלה רק כמה מן הדמויות שפוקדות את הבמה המעוצבת כבית קפה ירושלמי הסמוך לתיאטרון, קומה מתחת לבית הזונות, ב"שיר ישן, רחוק" מאת ובבימויו של מיכאל (מיקי) גורביץ', המנהל האמנותי של החאן זה כ–15 שנה. קבוצה של שחקנים שמגולמים על-ידי שחקנים, שנאספים בשעת לילה מאוחרת על מנת למצוא נושא להצגה, וכמו בפרפרזה למילותיו של לנון, "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות" – הם מנסים לשקף בפני הקהל את החיים על ארעיותם ומקריותם.

גורביץ' פורס על הבמה עולם דימויים מאוד אישי וחושפני. מציאות ודמיון, חלום וזיכרון – ועל הקהל הוא מטיל את המשימה לפענח אותם. להאיר את השחקנים, כי בלעדי הקהל הם נובלים כפרחים שחורים. זו משימה שאפתנית, אבל עם תוצאה חלקית בלבד ולא די קוהרנטית, כי בסוף-בסוף האחריות לגבש הצגה ומשמעות משלל הדמויות הללו, היא של הבמאי-מחזאי ולא של הקהל.

אמנם יש רגעים יפים – תמונות שנהנות מאסתטיקה ברמה גבוהה, כולל הכוריאוגרפיה של רננה רז, משחק קבוצתי טוב כמצופה משחקני החאן (אם כי, גם צפוי מדי בציוות הלהקה, שנדמה שקצת עברה להילוך אוטומטי, שבו כל אחד מתמקם יותר מדי נוחות בטייפקאסט שהוא הורגל בו). ויש גם אבחנות מחכימות על החיים.

אבל בד-בבד זה גם מאוד לא אחיד. המעברים קופצניים, לא תמיד מנומקים, עם קטעי מספר (ניר רון), שכמו מתרגמים דווקא את שאין צורך לתרגם. ואם לא די בכך, את הפיוט, הליריות ותחכום היתר, שגורביץ' מנסה לייצר על הבמה, הוא שובר עם רגעי "קומדיה" מדי אוטומטיים, כמו תקיעת דגל ישראל על הבמה, כי "זה מה שהשרה מירי רוצה". צחוק זול, וחבל.

"על זה תעשו הצגה", חוזרת ואומרת המלצרית (נילי רוגל בתפקיד הטוב בהצגה) לשחקנים אובדי העצות בשעת לילה מאוחרת, ומפצירה בהם לפקוח עיניים ולהתכתב עם המציאות. זו עצה שעדיין עומדת בעינה.

@@

chir-yachan-rahok-s-1244r
ניר רון ונילי רוגל. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ תיאטרון החאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s