על המוות ועל החיים / "אהבת מוות", המחזה הראשון של ענת גוב שעולה כעת בבית ליסין, יודע לצמרר וגם להעלות חיוך. כמוה. ביקורת

פורסם ב-2/2/17, מגזין G – גלובס

%d7%90%d7%94%d7%91%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f
ליליאן ברטו ויורם טולדנו. צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין

@@

את המחזה "אהבת מוות", שמגולל את סיפורה של מירה שנחושה למות פשוט כי נמאס לה לחיות, ענת גוב כתבה הרבה לפני שהתגלה בגופה סרטן. אלגוריה חצי חולמנית וחצי מחוברת, שמציבה מראה בפני הקוטר הבורגני המצוי, שכל–כך עסוק בלרדוף אחרי החיים, עד שהוא שוכח לחיות אותם (וכשהוא נזכר, זה כמובן כבר מאוחר). זה היה ב–1991, בעקבות מחלת הוריה, והיה זה גם המחזה הראשון שלה (עלה בזמנו בחאן). מאז היא הספיקה להפוך לגברת הראשונה של הקומדיות השחורות לכל המשפחה, וגם ללכת בדרכה שלה לפני ארבע שנים, כפי שהיטיבה לתאר במחזה האחרון שלה, "סוף טוב".

הלכה למעשה, בין מה שקרה עם גוב מאז שכתבה את "אהבת מוות" ובין המחזה עצמו, אין שום קשר. אבל זה הרי לא באמת ככה, וזה גם העניין עם צוואות אמנותיות – הן נשארות הרבה אחרי מות האמן, והן מקבלות עם השנים חיים משל עצמן, ממש כמו ששירים של לנון, של מוריסון או של בואי לא נשמעים אותו הדבר מאז ובכל פעם מחדש. נוסף להם רובד אחר, מין אנרגיה אפלה שעוטפת את החוויה בנוסטלגיה מתקתקה, אבל גם יודעת לחדור פנימה בלי פילטרים, היישר אל התודעה ואל הנשמה (כל אחד ומה שבא אצלו קודם). והנה כך, כשדמותה של מירה מדברת מפיה של ליליאן ברטו המעולה, אי אפשר שלא לחוש במחזאית שמדברת מגרונה. לא גוב של 1991 – זו שישבה לכתוב מחזה – אלא גוב של 2012 או של היום, אם בא לכם מיסטיקה. זו שמדברת אלינו מהצד השני של הירח, וכשהיא פונה אל הקהל ופורסת בפניו את האמת המפתיעה כל פעם מחדש, שכן–כן, כולכם תמותו, אז כדאי שתתחילו לחיות – זה יודע לצמרר, וגם להעלות חיוך, וזה מה שגוב ידעה לעשות הכי טוב.

אז הנה, לא רק יין יודע להשתבח עם השנים, גם מחזות סבירים – וברור שחבל על הנסיבות. "אהבת מוות", שעולה בימים אלה בבית ליסין, לוקחת את ה"בא לי למות" שכל אחד נוהג לסנן במינונים משתנים ותמיד בפקקים, ושמה אותו בפרופורציה, לצד כאלה שדווקא הולכים למות, אבל לא כזה בא להם שזה יקרה. ההצגה נפתחת בסצנה מקסימה (והטובה בהצגה) שבה מירה פוגשת את המוות (יורם טולדנו) כשהיא יוצאת לזרוק את הזבל. במקום להיכנס לפאניקה, "היא מוכנה". הוא מוכן פחות, אבל היא לא מוותרת, מתמקמת בהוספיס ובו שלושה חולי סרטן סופניים – רחל הדתייה (סנדרה שונוולד), יוסוף הערבי (יעקב דניאל) ושלומי החמוד (לירון ברנס), ועמם גם אחות רחמנייה–חרמנייה (נעה בירון) – ומחכה. הם מצדם נחושים להחזיר לה את הרצון לחיות, וכך גם מוצאים בעצמם מעגלים לסגור.

גלעד קמחי שביים בדיוק וברגישות האופייניים לו, העמיד הצגה אסתטית ונוגה שמבוצעת היטב, ואף שבסיפור המסגרת שרקחה גוב יש מן המלאכותיות, החיבור מגיע בפרטים הקטנים ובאמצעות הדמויות שעוטפות את מירה. דמות שרוצה אמנם שנאמין לה שיש לה משאלת מוות, אבל ניכר כי מי שכתבה אותה אהבה לחיות.

@@

%d7%90%d7%94%d7%91%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa2-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f
לירון ברנס וליליאן ברטו. צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s