שער הדולר / תוכניות הספורט ברדיו שולטות בסנטימנט הציבורי. מתוך גיליון המשפיעים בתקשורת של "פירמה"

פורסם ב-31/1/17, מגזין פירמה – 100 המשפיעים בתקשורת, גלובס

%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%9e%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%9c-%d7%99%d7%a6%d7%94%d7%a8
רון קופמן. צילום: איל יצהר, גלובס

@@

"יושבים שלושה-ארבעה אנשים בפאנל, אתה עושה מינימום מאה תוכניות של 'יציע העיתונות' בשנה, ואתה בקושי מוצא שבע שנאמר בהן משהו עם בשר. משחר ישראל הייתה עיתונות ספורט, תמיד היה פה דיבור על ספורט, הדבר היחיד שלא היה פה זה ספורט (…) לאמריקאים יש ספורט, לי אין על מה לדבר. אני עושה פה עשר שעות רדיו בשבוע, אז אני חייב להמציא תוך כדי תנועה. אני חייב למלא שעה וארבעים נטו. על מה? על מה?! כשיש לך ליגה בכדורגל שהיא זניחה, כשמדברים על אתלטיקה ושחייה פעם בארבע שנים, ועל כדורסל פעם וחצי בשבוע – על מה אתה רוצה שאני אדבר? (…) מאיר (איינשטיין) צריך להדליק איזו מדורה, להביא איזו גופה. אולי איזה מאמן יפוטר. זאת התוכנית, התוכנית חיה על מי יפוטר. תמיד תזכור – זאת תוכנית על כלום".

זה מה שהיה לרון קופמן – למעלה מ-12 שנה הפאנליסט המוביל של "יציע העיתונות" בערוץ הספורט ושנה שישית בצוות תוכנית הספורט של FM103, לומר על מקומות העבודה שלו בראיון ל"גלובס" בספטמבר האחרון – ועל פניו, מי אנחנו שנתווכח. אבל בואו בכל זאת, כי גם קופמן, אמנם מאבות המזון של תרבות הצריחה אבל גם עיתונאי ידען, מגוון, מעמיק ורב-זכויות, יודע היטב שממש כמו שסיינפלד לא הייתה "סדרה על כלום", גם התוכניות שלו הן לא באמת תוכניות על כלום, למרות שנוח להציג זאת כך.

את הלא-כלום הזה, אפשר לנתח את בשני רבדים של השפעה: הגלוי והסמוי. בזה הגלוי, גם עכשיו, ולמרות השחיקה במעמדן לאורך השנים (שנובעת בין היתר מאותן סיבות שקופמן ציין של ברברת יתר, של זמן אוויר אינסופי למלא, ושל גיוון לוקה בחסר בנושאי סיקור ובפאנליסטים גם יחד), תוכניות המלל עדיין מהוות מדורת השבט של עולם הספורט הישראלי. בין זה ב-103 אצל איינשטיין וקופמן ובין ב-102 אצל אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' – אלה המקומות שמכתיבים את מה שמכונה הסנטימנט הציבורי. אמנם השפעתם אינה בלתי מוגבלת (ותשאלו את ניקולה ווייצ'יץ', שזוכה לקונצנזוס נדיר בין שתי התוכניות, שמתעוות זו את זו וגם אותו, ועדיין שומר על מעמדו כאיש החזק במכבי תל אביב כדורסל). אבל בגדול – בין שש לשמונה זו רצועת הזמן שבה נקבע מדי ערב מי הם המאמנים שיחתכו (ואם לא מחר אז מחרתיים), ומי הם השחקנים שיזומנו לנבחרת או שיזכו לרוח גבית לשדרוג חוזה. זו הרצועה שאליה נשואות אוזניי העסקנים, הסוכנים, המובטלים וחשובים מכל אלה: האוהדים. זוכרים אותם? הם חיים את הקבוצות שלהם בטוטאליות של הכול או כלום.

ברובד הסמוי והמסקרן לא פחות, צריך לבחון מה בעצם מוכרים לנו הציבור, כאשר מרדימים אותנו עם תוכנית על כלום, שנראית ונשמעת אותו הדבר מדי ערב. בעגה התקשורתית-מחקרית קוראים לזה סימום: הוא נועד לשמר את הסדר הקיים, וכמו ברוב מקרי היד הנעלמה צריך להביט כמה קומות למעלה בפירמידה, אל בעלי האינטרסים שמושכים בחוטים בשביל לזהות מי מרוויח כלכלית, כשאתם מבודרים או סתם משועממים. והנה, אני משוכנע שתידהמו לשמוע, בקומות האלה תמצאו את אותם בעלי בית של ערוצי הספורט בטלוויזיה, שמחזיקים בזכויות השידור ובחוזי העתק עם הגופים המשדרים. 103 כשלוחת ערוצי צ'רלטון, 102 בשם ONE (שבשליטת ידיעות אחרונות), וספורט 5 על שלל ערוציו, בשם קבוצת RGE (שמחזיקה גם בערוץ 10).

כשהסדר הקיים נותר על כנו, לבעלי הבית הללו אין בעיה שגם את פסוקו של יום יעביר מאמן הנבחרת אלישע לוי (ואם תתעקשו אפילו ווייצ'יץ יקבל פינה). אבל כשהסדר הקיים מאיים להיסדק, כמו שקרה למשל, בקיץ האחרון סביב הסדר "חובת המכירה" של תכני הספורט בתשלום, שמקדם האוצר בחוק ההסדרים הקרוב – "הכלום הזה", שקופמן דיבר עליו, שווה הרבה מאוד כסף לבעלי הבית, שנעמדים על הרגליים האחוריות ועולים להתקפה. כל אחד והקבוצה שלו.

@@

(מקום 52 ברשימת 100 המשפיעים בתקשורת של גלובס).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s