ויהי אור (או שלא) / "במנהרה" שעולה בגשר היא סאטירה חדה, שנונה, מצחיקה, עצובה ומאוד אמיצה. ביקורת

פורסם ב-9/2/17, מגזין G – גלובס

%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%99-%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%95-%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%a6%d7%9c%d7%9d-%d7%a8%d7%93%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a9%d7%98
מיקי לאון ועידו מוסרי. צילום: רדי רובינשטיין, יח"צ תיאטרון גשר

@@

"במנהרה" היא הצגה מצוינת – סאטירה פוליטית מושחזת, שהיא גם חוויית תיאטרון סוחפת. אבל רגע לפני הלמה והאיך, הדבר שאישית הכי מרתק אותי בהצגה הזאת קשור דווקא באיפה: תיאטרון גשר. אז נכון שחלף כבר חצי יובל מאז שגשר הוקם כתיאטרון עולים, אבל עדיין מדובר בתיאטרון שמזוהה, ממנהליו ועד לבכירי שחקניו, עם העלייה מחבר העמים. עלייה שמהווה את בסיס המנויים שלו, ושהבסיס האלקטורלי שלה עצמה נטוע חזק בימין הפוליטי. האם עצם העובדה שגשר, דווקא גשר – ולא הקאמרי הברנז'אי או תיאטרון דו-הקיום בחיפה – נדרש לביקורת הישירה והבוטה ביותר שעלתה בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות על האפסיות, הציניות ואובדן הדרך של ההנהגה הפוליטית והצבאית (בשני הצדדים אגב), מעידה במשהו על פוטנציאל לתזוזת הלוחות הטקטוניים שמרכיבים את המפה הפוליטית? "אף אחד אף פעם לא נייטרלי. אין דבר כזה נייטרלי – יש אדיש", אלה מילותיו של המחזאי רועי חן שמטיח בנבחריו שלו, כמו גם במנהיגי הפלסטינים: "אנחנו סופרים גופות, אתם סופרים מנדטים!".

האם יש בכך כדי להעיד על הלך הרוח בציבור יוצאי חבר העמים, או שמה דווקא על גשר עצמו, שמתנער רשמית מן הזהות הרוסית שבייסודו? הנה כך, מאחורי "במנהרה" עומדים כמעט אך ורק צברים גמורים: מחן שכתב, דרך עירד רובינשטיין שביים ועד לקבוצת השחקנים, שזולת אלכסנדר סנדרוביץ' הנהדר כתמיד, אף לא אחד מחזיק במבטא רוסי בפיו.

כך או כך, דבר אחד ברור: רועי חן ועירד רובינשטיין, שמאפשרים לקהל שלהם להצביע איך תיגמר ההצגה (לחושך או לאור), יצרו הצגה אמיצה, שמקלפת מן המציאות את שלל הקלישאות שמרכיבות אותה – מהפוליטיקאים הציניים ועד לתקשורת החלולה שמהדהדת אותם – ומגישה אותה כמו שהיא, עירומה, אומללה, מורכבת וגם אובדת עצות. הם עושים זאת בדרך הסאטירה, כך שזה מאוד מצחיק, אבל גם עצוב, כי הבדיחה היא עלינו כמובן. והנה, רק השבוע חוזה לנו האלוף במיל' גלנט "סיבוב נוסף באביב". למה, כי פסח בא?

שלא כמו יצירות קלאסיות דוגמת "אימא קוראז'", "החייל האמיץ שוויק" ואפילו "גורודיש" שחוזרת לטראומת 73' – המלמדות כולן את לקח "האין מנצחים במלחמות" בראי הזמן, חן ורובינשטיין צוללים היישר אל הכאן והעכשיו בחדשות שמונה בערב. וזה נפיץ, טרי ומטלטל. שני חיילי צה"ל (מיקי לאון ועידו מוסרי בתפקידים מעולים) נכנסים למרדף בתוך מנהרת חמאס בגבול ישראל–עזה. הם נתקלים שם ונלכדים בתוך המערה, שניהם והחמאסניק הישאם (פיראס נסאר הצעיר והמצוין בתפקיד מרשים). מה שמתחיל במונולוגים מהקנה, עובר לדיאלוגים מהלב, וגם להפנמה ששם "למעלה", הלכודים במנהרה הם הדבר האחרון שמעניין את מנהיגי העמים (ומילה לשבח למיכאל קרמנקו על התפאורה המרתקת).

אז נכון שחן ורובינשטיין יכלו ללכת רחוק יותר, ולהציב בתוך המנהרה נציגים דתיים–אידיאולוגים יותר משני הצדדים, כמו מילואימניק שהוא מתנחל למשל, או חמאסניק מהאסלאם הרדיקאלי. אבל בואו נודה על האמת, כך או אחרת, לא בתיאטרון ייפתר הסכסוך. מכאן רק אפשר לקוות שייצאו אנשים אדישים פחות.

@@

%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%a1-%d7%a0%d7%90%d7%a1%d7%a8-%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%95%d7%91
פיראס נסאר. צילום: ויקטוריה שוב, יח"צ תיאטרון גשר
Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s