להיות או לא להיות / "חלום ליל קיץ" נולדה להיות הקומדיה הגדולה הבאה של החאן. זה עובד חלקית. ביקורת

פורסם ב-9/3/17, מגזין G – גלובס

294A2154_חלום_ליל_קיץ_יעל_אילן
נלי רוגל ויוסי עיני. צילום: יעל אילן, יח"צ תיאטרון החאן

@@

כששואלים יוצרים – נאמר מאוד פופולריים – מה הנוסחה שלכם להצלחה? הם משיבים לרוב בחיוך נבוך שאין נוסחה כזאת. וזה תמיד נשמע לא מאוד אמין, כאילו הם ממתיקים איזה סוד בינם לבין עצמם. אבל זה גם כנראה די נכון, כי אמנות אינה פורמט, נוסחה מתמטית לצקת בה. ההצלחות הגדולות של תיאטרון החאן בעשור האחרון – מסחרית ודאי, אבל גם אמנותית – הגיעו מז'אנר הקומדיות הקלאסיות. מ"תעלולי סקפן", דרך "הלילה ה-12" ועד ל"החולה המדומה" – כולן בבימויו של אודי בן משה – הן מקסמו את היתרונות הטבעיים הגלומים בלהקת החאן. מחזות שנולדו ללהקות ההן של מולייר ושל שייקספיר – עם קבוצה מוכשרת ומגוונת של שחקנים שמכירים זה את זה ונהנים זה מזה.

אז נכון שלא לכך מתכוונים כשמדברים על "הצגות נוסחה" בתיאטרון הרפרטוארי, אבל אולי בכל זאת נמצאה הנוסחה להצלחה? זהו, שלא בדיוק. לפני כשנתיים באה "הנשים העליזות מוינדזור" בבימויו של בן משה, שאמורה הייתה להיות עוד חוליה בשרשרת, אבל היא הצליחה פחות, ומהון להון "השלאגר" (מילה איומה) האחרון של החאן היה "החולה המדומה", ומאז עברו ארבע שנים.

מה עושים בחאן? More of the same – הפעם עם "חלום ליל קיץ", שעולה בימים אלה, ובבימויה של שיר גולדברג. הפקה גדולה וססגונית שרותמת את האנסמבל כולו מאחוריה. האם היא, כלומר הנוסחה להצלחה, חזרה "לעבוד"? התשובה היא שבאופן חלקי בלבד. זו הצגה ראויה, אקדים ואומר, והתרגום השנון של דורי פרנס מתנגן בה היטב בעריכתה של שחר פנקס. אבל לרועץ עומד לה דווקא הניסיון לחקות את שהיה. גולדברג היא במאית מעולה, אבל ההצלחות שלה ("תהילה", "אדם לא מת סתם", "כנרת כנרת") לא הגיעו מנוסחה, כי אם מדמיון. מהמקומות שבהם היא נתנה לתפיסה האסתטית הייחודית שלה לפרוח. "חלום ליל קיץ", למען האמת, היא הצגה שלא הייתי יודע לזהות שהיא בבימויה.

הסיבה השנייה שזה עובד פחות טוב היא שחסרות הנאה ושובבות על הבמה. מדובר בפנטזיה שייקספירית, שפועלת בשני רבדים – בעולם האמיתי הקר והקורקטי, וביער מכושף, עולם של שדים ויצרים סוערים. קרקע פורייה להתפרע עליה, אבל משום מה, זה כמעט שלא קורה. גופות חטובים אמנם יש בשפע, וגם כוריאוגרפיה יפה (אריאל וולף שגם משחק), ותלבושות ראויות לציון (נטשה טוכמן-פוליאק), אבל סקסיות מתפרצת, הומור ויצריות מדבקים יש הרבה פחות. למעשה, זולת ארז שפריר, שתמיד פרוע בתפקיד "המלצר תחת", ונלי רוגל, שנפלאה ומגישה בדיוק במינון הנכון בתפקיד הלנה המאוהבת – יש איזו מין אווירת רצינות מוגזמת על הבמה. כאילו לא מדובר בקומדיה הזויה ובלתי קוהרנטית בעליל להשתובב עמה, אלא בהמלט עם "להיות או לא להיות שלאגר", שעומד כמשקולת מעבר לפינה.

@@

294A2182_חלום_ליל_קיץ_יעל_אילן
אריאל וולף ודניאל גל. צילום: יעל אילן, יח"צ תיאטרון החאן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s