היסטוריה של אלימות / “איש הכריות” משתמשת באכזריות מצמררת בשביל להציב מולנו מראה. ביקורת

פורסם ב-23/3/17, מגזין G – גלובס

נטע וינר ומעיין בלום. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ תיאטרון חיפה

@@

ילדה קטנה שאביה מרביץ לה, מגלפת אנשים קטנים מתפוחים, נותנת אותם לאביה לאכול, אך מחביאה בתוכם סכיני גילוח. הוא בולע ומת בייסורים. אחר כך קופצים "האנשים" לגרונה שלה והורגים גם אותה. ילדה אחרת, שמאמינה שהיא גלגולו של ישו, מעונה על-ידי הוריה המאמצים ששונאים את הדת, נצלבת ונקברת בארון בעודה בחיים, עם אוויר לשלושה ימים בלבד, כמו ישו שחזר לחיים. ואיש, שגופו עשוי מכריות, שעוזר לילדים להתאבד בשלל דרכים קטלניות, על מנת לחסוך מהם את החיים האומללים שמצפים להם.

אלה רק כמה דוגמאות לסיפורי האימה המצמררים, שרקח המחזאי והתסריטאי האירי החריף מרטין מקדונה ב”איש הכריות”, שעולה בימים אלה בעיבודו ובבימויו של ארז דריגס בתיאטרון חיפה. הצגה שכבר מעצם השתייכותה לז’אנר האפל, הופכת חיה אקזוטית בנוף התיאטרון הישראלי, ודאי בזה הרפרטוארי, שמעדיף על פי רוב את ההצגות שלו מבדרות או מזככות – ואם אפשר, אז גם וגם. למעשה, זולת גשר, שהעלה בעבר בעצמו את "איש הכריות" (ב–2005), ובשנים האחרונות הצגות אפלות דוגמת “מר ורטיגו”, “המחברת הגדולה” ו”טרוריזם”, את האימה – התיאטרון בדרך כלל משאיר לקולנוע ולטלוויזיה.

מצד אחד, אפשר להבין למה. מעבר לאי-המסחריות, לא פשוט להעביר אלימות בוטה, כאשר אין ברשותך אפקטים גרפיים שהמצלמה והעריכה יודעות לנפק טוב מכול. מצד שני, כאשר יש ברשותך טקסט כה חזק ומדויק, כמו זה של מקדונה (שגם "מלכת היופי של לינאן" שעלתה בהבימה לפני כמה שנים, ידעה להכניס אגרוף בבטן), המשימה המרכזית של הבמאי דריגס הופכת להיות דווקא משימת הריכוך בכלים של קומדיה שחורה, ושל הצגה שמאוד מודעת לעצמה.

זהו סיפורו של סופר סימבולי במדינה סימבולית, בשם קטוריאן קטוריאן (נטע וינר), שמובא לחדר החקירות של צמד הבלשים טופולסקי (אלון נוימן, בתפקיד השוטר הטוב) ואריאל (אייל רוזלס, כשוטר הרע), ושם הוא מגלה שמעשי הרצח הללו, שאותם כתב כסיפור, מתרחשים באמת, אחד לאחד. הוא נדרש להסביר, ומבלי לגלות יתר על המידה את שקורה, נאמר שבהמשך גם נכנס לתמונה אחיו של הסופר – אדם בוגר שסובל מפיגור שכלי, שמשוחק קומי ונפלא על-ידי מעיין בלום, ושלו נהג הסופר לספר את סיפוריו לפני השינה.

אז למה לראות את זה? ראשית, משום שמבחינה אמנותית מדובר בהצגה ראויה. היא אמנם מתחילה קצת צולע וגם המונולוגים נוטים לעיתים למונוטוניות, אבל זה משתפר ככל שנוקפות הדקות, המשחק מתאזן, מתגבש ויחד עם התפאורה המחוספסת של סבטלנה ברגר, ועיצוב החפצים של איילת גולן, שמייצר נוכחות ילדותית סימבולית על הבמה – מתקבל תיאטרון אחר ומסקרן.

שנית, משום שהאכזריות והאלימות הנפשעת הזאת כלפי חסרי ישע, הן חלק מהמציאות. דוגמאות יש למכביר, וכדאי לנסות להבין את שורשיהן, גם אם זה קשה, ומילה טובה לתיאטרון חיפה שנכון לאתגר את הקהל שלו עם חומרים לא טריוויאליים. ושלישית, כי מקדונה אינו משתמש באכזריות כמטרה, אלא כאמצעי להעברת מסר בדבר כוחן של מילים והאחריות שבאה עמו.

@@

אייל רוזלס, נטע וינר ואלון נוימן. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ תיאטרון חיפה
Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s