להעיר את העיר / דן שפירא ויונתן אסתרקין לוקחים את הריאליזם של איבסן צעד קדימה ב"אויב הציבור"

פורסם ב-30/3/17, מגזין G – גלובס

אויב הציבור דן שפירא מרב פלדמן צילום ז'ראר אלון
מירב פלדמן ודן שפירא. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הקאמרי

@@

אם לשפוט על-פי מבחן התוצאה, שאליה כיוונו יוצרי הגרסה החדשה בקאמרי ל"אויב הציבור" הקנוני של הנריק איבסן, דן שפירא (שגם משחק) ויונתן אסתרקין (שגם ביים) – הרי שנרשמת הצלחה. איבסן, איש המאה ה-19, הוא אבי הדרמה הריאליסטית, והשניים, שפירא ואסתרקין, לוקחים את הריאליזם שלו צעד נוסף קדימה אל העולם האמיתי, ופורצים את המחסום אל מול הקהל שמשחק תפקיד מפתח בהפקה. הקהל מעורב ודעתן, מוצלף ומצליף, וברגע השיא גם תופס חלק מהותי מהדיאלוג, כאילו הייתה זו אסיפה ספונטנית, שבאה לקבוע מי צודק במחלוקת שעל הבמה, ולא בהצגת תיאטרון מן המניין.

וזה מרשים, גם משום שמדובר בהימור לא פשוט שנטלו השניים – והרי לשים את מבטחך במשתנה בלתי צפוי כמו הקהל באולם, מלחיץ הרבה יותר מאשר לשנן טקסטים ולשטוח אותם בפניו. על אחת כמה וכמה בקהל של תיאטרון רפרטוארי, שאינו מורגל להיות צד פעיל בדיאלוג. אבל בעיקר זה מרשים משום שהדרך שהם מעבירים את הקהל אל עבר ההיפתחות היא כזאת שהופכת את ההימור שלהם להרבה יותר מושכל ובטוח.

כבר בתמונת הפתיחה, שפירא ואסתרקין בעצם שוברים את הקיר הרביעי המפורסם, כאשר הם הופכים את הקהל למעין כיתת סטודנטים שלה מרצה ושעמה מסתחבקת קתרין (מירב פלדמן בביצוע בוטח וטוב). בתחילה, אני מודה, זה הרגיש לי מעט גמלוני ומאולץ, וכך גם בפעמים הנוספות שההצגה כמו נעצרת לטובת "הרצאה" על גלובליזציה, מלחמות ושלום. אפילו מעצבן. אבל היוצרים ידעו מה הם עושים, שכן מדובר באפקט מצטבר שנושא פרי; כמו גם הכניסות והיציאות של השחקנים מתוך הקהל בקאמרי 3 האינטימי, ולא אל מאחורי הקלעים. הקהל אט-אט מרגיש בנוח, חלק מהשואו, כמו באולפן טלוויזיה של ריקי לייק או אופרה ווינפרי – ואז, כאשר הוא מתבקש למלא את חלקו במשוואה, הוא בשל לעשות זאת.

איבסן העמיד דילמה שלא מפסיקה להלום מאז במשולש בין ההון, השלטון והציבור שכלוא ביניהם. כולל דוגמה עדכנית ממש עם מפעל האמוניה והביטחון התעסוקי של עובדי חיפה כימיקלים אל מול ביטחונם ואיכות חייהם של תושבי חיפה. מצד אחד, זו הקידמה, הכסף הגדול שקורץ, מקומות העבודה לשמר, והאינטרסים להתפתח. מצד שני, אלה הסכנות שמתעוררות. סכנות שפעמים רבות אנשי ההון והשלטון מעדיפים להעלים מהן עין, תוך שהם מנמקים זאת בכך שהתועלת גדולה מן הסיכון (אם הם בכלל נאותים להסביר).

איבסן שם אחד מול השני שני אחים – האחד הוא השלטון (ערן מור בתפקיד נהדר כראש העיר), השני הוא נציג הציבור (שפירא בתפקיד הרופא שמוצא זיהום במי התהום של פרויקט הדגל, שהוא מקור הפרנסה העיקרי של העיר). ובתווך, זו התקשורת שצבועה באינטרסים ומחליפה את עורה בהתאם לסנסציה התורנית ולבעל המאה המרפד, עם דיויד בילנקה וגיל כהן בתפקידי העיתונאים.
מה שמתחיל במאבק על זכות הציבור לדעת, הופך לתסכול עמוק מציבור שלא רוצה לדעת, ועם מסר חד כתמיד אל הקהל להיות מעורב, כאן ובכלל – ולהפסיק לאטום את עיניו ולסתום את אפו.

@@

דייויד בילנקה ערן מור אויב הציבור
דיויד בילנקה וערן מור. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הקאמרי
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s