מטען הכאב / "בימינו לא יוצאים לדו-קרב" מספקת הצצה כואבת אל עולם מהגרים שאינו מרחם

פורסם ב-6/4/17, מגזין G – גלובס

IMG_1820
"בימינו לא יוצאים לדו-קרב". צילום: מעיין קאופמן, יח"צ תיאטרון באר שבע

@@

כשצמד היוצרות שיר גולדברג ושחר פנקס פרצו אל התודעה של התיאטרון הרפרטוארי, עם הפרשנויות הבימתיות מאירות העיניים שלהן ל"תהילה" של עגנון (החאן) ול"אדם לא מת סתם" של דבורה בארון (הבימה), הן עשו זאת תוך שהן מוצאות את הנתיב לשלב בין ישן וחדש, ולברוא עולמות קסומים לצלול לתוכם. מורכבים ופיוטיים מחד, שאינם חוששים לפנות בעברית ספרותית, "של קלאסיקה". עשירים בדימויים, בדמיון ובתנועה מאידך, עם תפיסת חלל שלמה, שנותנת לקהל במה להיאחז, אבל גם אינה מאכילה אותו בכפית.

מאז היצירות שלהן פנו גם למקומות שהיטיבו עמן פחות ("אבא גוריו" בהבימה, למשל), אבל אפשר שהן צריכות היו את הסיבוב הזה במכבש של ה"עולם האמיתי", על מנת לחזור ממנו מחוזקות אל כור מחצבתן. וזה בדיוק מה שקורה בהצגה "בימינו לא יוצאים לדו-קרב", שעולה בימים אלה בתיאטרון באר שבע. יצירה סוחפת, כואבת ומטלטלת, שאותה כתבה פנקס בהשראת סיפורים מן הקובץ "תריסר רוסי" של נבוקוב, ואשר שוב מצטיינת לנכש את שביל הזהב שבין הקלאסי לעכשווי.

ולדימיר נבוקוב, שמוכר כמובן מן הרומן "לוליטה" שאותו פרסם לאחר שהיגר לארצות הברית, היה מהגר מרבית חייו. הוא נולד למשפחה מיוחסת ברוסיה הצארית, אבל נאלץ לברוח לאחר המהפכה האדומה. בתחילה לאנגליה, אחר כך לברלין (זירת ההתרחשות בהצגה), אחר כך לצרפת וממנה ערב הכיבוש הנאצי לארצות הברית. בתור שכזה, הוא ניחן בתודעת מהגרים מפותחת, ואליה בדיוק צוללות פנקס וגולדברג בעיבוד הזה. מדובר בזרקור בוער אל עבר האנשים השקופים של החיים. אלה שמתגוררים ברובעים הנידחים שאף אחד לא רוצה/מעז להיכנס אליהם בערי הענק הסואנות והנוצצות. אלה שנתלשו מארצם – בין מברירה ובין מאין-ברירה – ואשר נגזר עליהם להיות אזרחים סוג ב' ולמטה מכך, היכן שלא יהיו. אלה שמצוקת היומיום גורמת להם לקרוס אל תוך עצמם, לאבד את צלמם, ואין מוצא וגם לא כבוד, כי בימינו, כאמור, לא יוצאים לדו–קרב – ואפילו את העלבון אי אפשר לתבוע. שכונה שעל שלט הכניסה אליה אפשר היה לכתוב "כאן גרים מאוד לא בכיף".

זו הצגה כואבת ואסטית, מופת של אומללות, ולא רק משום הטקסט והשפה הבימתית שמתכתבת עם הצגות כמו "בית ברנרדה אלבה" ו"אישה בורחת מבשורה". היא נוגעת בראש ובראשונה משום שיש כאן שחקנים, שמעצבים דמויות שחודרות כל שריון. זה מולי שולמן כשבר כלי, כבעל הנבגד אנטון. זו אדוה עדני כאישה הננטשת אליאונורה. זה רון ביטרמן כאסיר המשוחרר רומאנטובסקי שמגדל את אחיו המפגר טומאק, בתפקיד מקסים של עלאא דקה. זה אלירן הרוש כגוסטב האלים, זוהר מידן כאנה הנוגה, ואלה הם זהר שטראוס והילד ים אבני בדיאלוג המפתח בהצגה.

שטראוס בתפקיד הברלינאי האמיד והנוקשה מר ברג כבר השלים עם גורלו להיות סלע. אבני בן ה-10, בתפקיד שובה לב, נחוש להיות פרפר, וזה גם אולי המקום לאופטימיות בעולם המהגרים הבלתי מרחם הזה שיצרו גולדברג ופנקס, והוא שהדור הבא – יצליח לפרוס כנפיים.

@@

IMG_2731
אדוה עדני וים אבני. צילום: מעיין קאופמן, יח"צ תיאטרון באר שבע

 

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s