מסע אל סוף הנפש / חנן שניר מגיש את "שלוש אחיות" בזקנתן. הצוות חד-פעמי, אבל צ'כוב איבד ממד

פורסם ב-27/4/17, מגזין G – גלובס

שלוש אחיות צילום ז'ראר אלון
ליא קניג, גילה אלמגור ויבגניה דודינה. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ

@@

בישראל המפולגת של ימינו, יציאה לתיאטרון לשם צפייה בהצגה פרי-עטו של אנטון צ'כוב, הפכה להצהרה פוליטית. וזה בעיקר עצוב, איך צ'כוב, דווקא הוא, מגדולי מחזאי נפש האדם – כל אדם ובכל מקום – נבחר לפני שנה וחצי על-ידי שרת התרבות לשמש שם קוד פופוליסטי ל"אשכנזיות", "מערביות", "אליטיזם", "שמאלנות" או השד יודע מה. אבל בדבר אחד אני בהחלט מאמין לשרה, והוא שהיא באמת לא קראה צ'כוב, כי לו הייתה נוגעת בסיפוריו, הם היו נוגעים בה בחזרה, ולא את שמו היא הייתה בוחרת לשטח לרמת הסטיקר. ממש כמו שנגעו ביוצרים שספגו ממנו השראה – מהמינגווי ועד חנוך לוין.

צ'כוב הוא מסע – בזמן, במרחב ויותר מכול אל הנפש פנימה. כזה שחיוך במערכה הראשונה יהפוך בו לדמעה באחרונה. כזה שאתה יודע שתראה בו את מי שאתה חושש שהפכת או שתהפוך להיות. כזה שכל מילה בו נמצאת בדיוק במקומה, כמו הייתה תו בסימפוניה. "שלוש אחיות", שעולה בימים אלה בקופרודוקציה יוקרתית לשני התיאטראות הגדולים בארץ – הקאמרי והבימה – הוא מחזה המסע המושלם בזמן. בעיקר משום שמסע אין בו. רק כמיהה אליו ותהום על-זמנית שנפערת בפנים מהיעדרו. יותר מכל דמות שנכתבה למחזה, הזמן הוא הכוכב הבלתי מעורער שלו. זה שעבר, זה שעובר וזה שיעבור.

דווקא משום כך, הבחירה של חנן שניר, שאמון על מלאכת העיבוד והבימוי, מרגישה חסרה. שניר העתיק את המחזה כמה עשורים קדימה על רצף ההיסטוריה, מרוסיה הצארית אל זו הסובייטית. מעבר לכך שטירות, אדונים ומשרתים אינם בדיוק מרוח התקופה הקומוניסטית. נניח לכך. הדבר היותר מהותי שהוא עושה בעיבוד, הוא להציג את האחיות: אולגה, מאשה ואירינה בזקנתן. והנה כך, התפוגג לו ממד המסע, לטובת חשבון נפש נטו על הזמן שחלף ולא עוד. והרי אירינה יכולה לדבר בתשוקה על מוסקבה, ועל הרצון לחזור אל העיר הגדולה מן החור שבו האחיות גרות, אבל לא משנה כמה נפלאה תהיה יבגניה דודינה שמגלמת אותה (והיא נפלאה), כשהדמות היא רווקה בת חמישים זה לא עובר, וגם לא החיזורים הגברתניים אחריה. הדיוק הצ'כובי, שלא השאיר דבר ליד המקרה, איבד ממד.

שניר, שעם הרזומה העשיר שלו, אמון גם על כמה מההצגות המרשימות של השנים האחרונות, דוגמת "אישה בורחת מבשורה" ו"הכיתה שלנו", הוא אמן הפסיכודרמה, ומכאן שבכל הנוגע לפספוס של החיים ולמשמעות הקיום האנושי, העיבוד הזה מלא במשמעות. אבל אם לנקוט אנלוגיה מעולם הספורט דווקא – שגם עליו אמונה השרה – נדמה שכמו מאמן שמתאים את סגנון המשחק של קבוצתו לשחקנים שברשותו, כך גם שניר, התאים את ההצגה לקבוצה שלוהקה, ולשלוש השחקניות המאוד מרשימות בראשן, ולא להיפך: ליא קניג כאולגה הבכורה, גילה אלמגור כמאשה האמצעית ודודינה כאחות הצעירה כאמור.

בצד העולה של הבחירה, השלוש מצוינות, כמעט מיותר לציין. קניג אימהית, חמה. אלמגור סוערת, מתריסה. ומדודינה תמיד אי אפשר להסיר את העיניים. בצד היורד של הבחירה, הממד החסר מונע מן ההצגה מלהפוך לחוויה סוחפת. גאלקטיקוס (נבחרת כוכבים), את זה יודע כל אוהד, הוא לא מתכון בטוח לאליפות.

ועוד ממד אחד לפני סיום, שממנו דווקא יש בשפע: הממד ההיסטורי. מדובר בהצגה ראויה עם אנסמבל שחקנים שספק אם יחזור, עם כמה מהוותיקים ומבכירי השחקנים והשחקניות שעיצבו את התיאטרון הישראלי של היום. זולת האחיות, זו דבורה קידר שתמיד חוויה לצפות בה בתפקיד המשרתת אנפיסה. זה רמי ברוך שמעצב במיומנות את דמות האח אנדריי ומגיש את מונולוג הווידוי לתפארת. זה אלי גורנשטיין הלבבי, שמעניק סולו צ'לו מקסים המעלה נשכחות מקטע דומה כרוצח האופראי בריצ'רד השלישי. זה עזרא דגן, אולי בתפקיד הכי "צ'כובי" על הבמה כרופא השתיין צ'יבוטיקין. וזוהי מאיה מעוז בתפקיד אדיר, הטוב בהצגה, כנטשה הכפרית שאט-אט משתלטת על הבית והמשפחה ועושה בהם כרצונה.

@@

מאיה מעוז רמי ברוך שלוש אחיות צילום ז'ראר אלון
רמי ברוך ומאיה מעוז. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ
עזרא דגן אלי גורנשטיין שלוש אחיות צילום ז'ראר אלון
אלי גורנשטיין ועזרא דגן. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s