"סיפור אהבה בשלושה פרקים" בהבימה מראה שאפשר להציג הומואים בתיאטרון גם בלי להגחיך אותם

"פורסם ב-4/5/17, מגזין G – גלובס

Ahava Be 3 Prakim-S-0052-R
מורדי גרשון. ז'ראר אלון, יח"צ הבימה

@@

ייצוג של הומואים בתיאטרון הרפרטוארי מזמן לרוב את אחת משתי האפשרויות: השכיחה שבהן היא שהם כלל אינם מיוצגים. ואם כבר כן, הייצוג הוא לרוב משני, אקזוטי ועל דרך הגיחוך. הרפיה קומית על הציר שבין האזוטריה לפיקנטריה, עם אותו דיבור מאנפף, הליכת מסלול ופאנצ'ים לעוסים על כריות ננשכות. פעם זה מלצר עם הרבה טקס בישבן, פעם שכן חובב חתולים, תמיד זה שטוח, מדיר ומתנשא, כאילו היו אלה קריקטורות ולא אנשים אמיתיים שיש בהם תוכן זולת זה שהם הומואים. טוב, לא תמיד. פה ושם נעשים ניסיונות לעגל את התמונה, כמו ב"איזה יופי" עם תום אבני ותום חגי, שעלתה לפני כמה שנים בבאר שבע ועסקה בסוגיית הגילוי המיני. אבל בהכללה, בתחום הייצוג ההומוסקסואלי, התיאטרון הישראלי כלוא אי שם בסצנת סרטי הבורקס משנות ה–70. אותה סצנה שהקולנוע המקומי השכיל להימלט ממנה ולשבור טאבואים – מ"יוסי וג'אגר" ו"ללכת על המים" של פוקס ואוחובסקי ועד ל"הסודות" של אבי נשר ול"עיניים פקוחות" של חיים טבקמן.

זה המקום לסייג שבזירת הפרינג’ המצב שונה – עם יוצרים ועם יצירות חשופים וחשופות ועם קבוצת תיאטרון גאה (תהל) שפועלת בתל אביב. אבל זה גם ההקשר להבין עד כמה הצגה כמו "סיפור אהבה בשלושה פרקים", שעולה בימים אלה בהבימה (ושעלתה ב-2011 בתהל) היא מצרך חריג ומבורך בנוף החד-גוני והדו-ממדי של התיאטרון הישראלי, והקרדיט להבימה. לא משום שהמחזה הכמו–אוטוביוגרפי שכתב השחקן האמריקאי הארווי פיירסטין (שגם כיכב בגרסתו המקורית בניו יורק ובעיבוד הקולנועי שלה), על אותו דראג-קווין שמחפש אהבה, הוא יצירת מופת. "טרנספרנט" זה לא, וגם לא "אנשים מושלמים". אלא דווקא משום שמדובר במחזה די רגיל. סיפור אהבה כשמו כן הוא, שכולל גם את כל הקיטש המקובל, עם פוגעים ונפגעים, עם לבטים ואכזבות, עם בגידות והתפייסויות, אבל בין גברים, זה הכול. וזה לא מגוחך ולא מוקצה ולא מתחבא, זה פשוט ונורמלי ואנושי וכן, זה גם מורכב. בין במפגש עם העולם החיצון והסטיגמות שמובנות בו, שמקבלות שופר באמצעות אידה (מיקי קם בתפקיד מדויק), היידישא-מאמא של הגיבור ארנולד. ובין בקולות שבראש והפחד להיחשף בציבור של האהוב שלו אד (אקי אבני), שמג'נגל בין זוגיות הטרו להומו וחוזר חלילה, עם מערכת יחסים שהוא מנהל עם לוריין (ריקי בליך ביופי של תפקיד).

נתן דטנר, שביים ושמכיר היטב את המחזה (גילם את ארנולד בהפקה מוקדמת שלו עוד ב-1984 בבית ליסין, שהיה אז תיאטרון בשנותיו הראשונות), עושה זאת ברגישות ראויה לציון. הן משום שעל פי רוב הוא מוצא את האיזונים הנכונים בקרב הדמויות על מנת שלא לקחת את ההומואיות לאזורי הקלישאה, והן משום הליהוק המדויק. מורדי גרשון, שאחרי למעלה מעשור בבית ליסין, עבר להבימה בשביל התפקיד הזה, הוא כל מה שארנולד צריך להיות – עם הדיבור המתפנק אבל לא מדי, ועם נוכחות שמשדרת כנות רבה. אקי אבני מצוין בתפקיד אד המתלבט, וכך גם עומר דרור, דוגמן וכוכב נוער, עם תפקיד ראשון ראוי בתיאטרון כאלאן, בן זוגו המסוקס של ארנולד.

אלמנט שחיבבתי פחות בהצגה הוא השימוש המוגזם בקטעי קישור מוזיקליים בפרקים הראשון והשני. הביצועים של שלישיית "האחיות לוז" לא רק שקוטעים את הדיאלוג הדרמטי תכופות מדי, הם סובלים מאותה מתקתקות יתר שהמחזה הזה השכיל להימנע ממנה.

@@

Ahava Be 3 Prakim-S-0997-R
עומר דרור (מימין), מורדי גרשון, אקי אבני וריקי בליך. ז'ראר אלון, יח"צ הבימה
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s