גשם של פלדה / פרידה מכריס קורנל (2017-1964), הקול הגדול של דורנו, ומי שאיפשר לגדול ולהתבגר עמו

פורסם ב-25/5/17, מגזין G – גלובס

18192498_10155237546254687_2478200003989942946_o
קורנל בהופעה מתוך האתר הרשמי http://www.chriscornell.com/photos

@@

בשבוע שעבר דור שלם איבד את קולו. הדור שלי, שהעשור המעצב של חייו הוא שנות ה–90. זה קרה חרישית בחדר מלון בדטרויט – ספק התאבדות, ספק נטילת תרופות מרשם שיצאה משליטה, ועכשיו דממה. רק גשם של פלדה. כריס קורנל הלך מן העולם והוא עוד לא בן 53 – והחלל בלתי נתפס. מאיפה מתחילים? מכך שמדובר בזמר וביוצר הרוק הגדול של שלושים השנה האחרונות? אולי מקולו האפי שמפלס את דרכו אל הנשמה בצלילות טהורה, ואשר דר באותה ספרה שמיימית לצד ענקים כרוברט פלאנט ופרדי מרקורי? אולי מסיפורו של ז'אנר הגראנג' – אותו רוק סיאטלי מלוכלך מבחוץ ומזכך מבפנים, שקורנל היה הסנדק שלו? 1991 שנת הפריצה, עם אלבום המופת Temple of the Dog שלא רק הביא לעולם יצירות קנוניות דוגמת Say Hello 2 Heaven ו-Hunger Strike, אלא גם ערך היכרות עם אדי וודר, "יילד" את להקת הפוסטר של הז'אנר (בקטע חיובי) פרל ג'אם, שבאותה השנה הוציאה את Ten, נירוונה הוציאה את Nevermind (ולימים קורט קוביין סיפק את קורבן האדם שז'אנר קצה כה זקוק לו על מנת להפוך מיתולוגי) – והדיסטורשן מילא את חלל האוויר. ואולי דווקא מסיפורי להקותיו – מסאונדגארדן המתקמבקת, טמפל החד-פעמית ואודיוסלייב הכאסחיסטית? או אולי מקריירת הסולו בת חמישה אלבומים נוגים ורגישים מ–Euphoria Morning ב-1999 ועד ל-Higher Truth ב-2015 ולסינגל חדש לפני חודשיים.

קטונתי מלסכם את כריס קורנל, אבל ברשותכם שתי סיבות להיותו היוצר המשפיע והאהוב עליי – וחי או מת לא יהיה לי אחר. הראשונה היא שבאהבה כמו באהבה, קורנל לא הותיר לי ברירה. שלא כמו עם מספרי סיפורים ללכת שבי אחריהם דוגמת דילן, לאונרד כהן, מאיר אריאל או אהוד בנאי, שבשביל להתחבר ליצירתם לא די לשמוע, צריך גם להיות בשל להקשיב, עם קורנל החיבור הראשוני היה מן הזן החייתי. כמו זעקה קדמונית, קולו פילח את דרכו הישר אל נשמת הנעורים הבתולית והמרדנית שלי. זו הכאוטית המחפשת אחיזה, כל אחיזה שהיא. קורנל השליך חבל, גלגל הצלה. אחר כך באו המילים. המשמעות.

הסיבה השנייה היא שבניגוד לאלילי רוק להתרפק עליהם, כמו על נעורים שאבדו ואהבות שהכזיבו, קורנל אף פעם לא נשאר מאובן במרחב הנוסטלגי. הוא התבגר, התפתח, הקים ופירק הרכבים, וחי חיים של יצירה, גם אם זה אומר לצאת לעיתים מאזור הנוחות שלו ולשתף פעולה באומץ עם מפיק הפופ טימבלנד (ב-2009). הוא אמנם חלק כבוד לעבר, ואף פעם לא "עשה טובה" כשהתבקש לשיר מי מהמנוני האצטדיונים שלו. הוא אהב את הקהל, וגם ההופעות שלו בארץ היו מרגשות. אבל הוא לא הסתפק בתהילת העבר, וגם לא הקהל שלו, שהתבגר לצדו וקיבל כל פעם סיבות להתאהב מחדש. תודה על הכול כריס, היית לנו לקול.

@@

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s