יצירה חשופה של סיון הנדלסמן לוקחת את מוסד המשפחה אל המוזיאון ומשם אל מחוזות הדיסטופיה

פורסם ב-15/6/17, מגזין G – גלובס

מוזיאון תל אביב המשפחה המתה צילום דוד קפלן
"המשפחה מתה – סיור מורשת". צילום: דוד קפלן, יח"צ מוזיאון תל אביב לאמנות

@@

"המשפחה המתה – סיור מורשת", ההצגה החדשה של היוצרת הצעירה סיון הנדלסמן, ידעה להוציא אותי מאזור הנוחות עוד הרבה לפני שהיא התחילה. בשלוש הזדמנויות, למען האמת. בראשונה, כבר בשלב המוקדם של הזנת פרטי ההצגה ליומן האישי. "המשפחה, תשע בערב", כך כתבתי ביומן בהתרסה. המשפחה המתה? אפילו לא בצחוק – והנה כבר נקטתי עמדה אקטיבית כלפי ההצגה. בפעם השנייה, בבחירת הלוקיישן: מוזיאון תל אביב לאמנות, אבל לא באחד האולמות, כי אם בחלל הגלריות ובתנועה. והנה משהו שלא קורה לעיתים קרובות – היוצר אינו מסתפק בקהל פסיבי. ההיפך, הוא קורא לו לנוע עמו ואחריו במרחב. להיות חלק מהסיפור.

והפעם השלישית, רגעים ספורים לפני תחילת ההצגה, ניגשת סדרנית ומחלקת לקהל מדבקות טרם יתחיל הסיור: "אבא", "אמא", "אח", "אחות", "בן", "בת", ומה הכי מגדיר את התפקיד שלך במשפחה כעת? והנה שוב הנדלסמן מבקשת מהקהל שלה לפעול, לבחור בין הכובעים, לחשוב. אב או אח? אם או אחות? ואולי פשוט בן או בת – במה נבחר? והרי כל הגדרה יודעת להיות מחייבת, ויש לה משקל. בחיים ודאי, אבל גם כאן, במוזיאון, כאשר מוסד המשפחה בכבודו ובעצמו עומד על המוקד.

אז עוד קודם יצאנו לדרך, הנדלסמן הצליחה במשימתה האפריורית: היא ערערה וגם עוררה, והנה היא הרוויחה קהל ערני ומאוד חי. והרי המשפחה לא מתה, עדיין לא, ולראיה, כל אחד בקהל מסתובב עם תפקידו במשפחתו-שלו על דש חולצתו. אבל היא עלולה לגווע, ואז להפוך למיצג מוזיאוני, ממש כמו התמונות האוניברסליות בחיי כל המשפחות שאומללות בדרכן, שמפעילים הרביעייה המוכשרת של השחקנים-היוצרים צליל-חן זקס (בתפקיד האם), אייל צ'יובנו (האב), יולי סקר (האח) ויעל שילדקראוט (האחות), כל פעם בחלל אחר של הגלריה, כאשר עבודות התצוגות תלויות על הקירות.

ואם בתחילת הדרך אפשר היה לתהות שמא הנדלסמן יצרה את "המשפחה המתה", שבמסגרתה היא עצמה מובילה את הסיור בקור כמו מנותק רגשית, בתור מפגן ציני ומתחכם של תיעוב למוסד הארכאי הזה שיודע גם להותיר צלקות – ככל שנוקפות הדקות, האוניברסלי הופך לפרסונלי וחשוף, וגם אמיץ, ועמו מתבררת דווקא כמיהה לעצירת ההתפוררות.

הנדלסמן רואה את מוסד המשפחה על סף עתיד דיסטופי, וברקע היא בוחרת לנגן פעמיים לאורך ההצגה שיר שאין לטעות בהקשרו: את אדלוויס (Edelweiss). במקור שיר אהבה נוגה למולדת (האוסטרית) מהסרט "צלילי המוזיקה" מ-1959, ובגרסה עכשווית, השיר שמוביל את הפתיח המרהיב של "האיש במצודה הרמה", סדרת הדיסטופיה הגדולה של אמזון (שמשום מה, עדיין לא נרכשה לשידור בישראל, אף שכבר חתמה שתי עונות מעולות). עכשיו רק נותר לראות האם את הדיסטופיה הזו עוד אפשר למנוע.

@@

המשפחה המתה צילום מיכל נוימן
"המשפחה המתה – סיור מורשת". צילום: מיכל נוימן, יח"צ מוזיאון תל אביב לאמנות
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “יצירה חשופה של סיון הנדלסמן לוקחת את מוסד המשפחה אל המוזיאון ומשם אל מחוזות הדיסטופיה

  1. הצגה נפלאה. תיאטרון כירורגי בדיוק שבו.
    השיר אלדווייז היה מה שיצר אצלי את הבקיעים כצופה.
    מבחינתי – זה השיר מצלילי המוזיקה של משפחת פון טראמפ, המשפחה ה"מזמרת", ופתאום זה חיבר לי כל מיני פרטי מידע בהצגה על האמא שניגנה הכי טוב בעולם לדעת האבא, הבן שהפסיק להתאמן, האבא המוזיקאי .
    הם נתפסו בעיני הבת כמשפחת פון טראמפ מן משפחה מקסימה ומאוחדת ומוזיקאלית..
    הקטע הזה שבר לי תלב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s