פורסם ב-29/6/17, מגזין G – גלובס
@@
איפשהו אל תוך "מה איתי מה איתי", אחד הנאמברים הראשונים ב"פשוט לאהוב", המחזמר החדש של הקאמרי בעקבות שיריו של אריק איינשטיין, התחשק לי לצרוח אל הבמה: מה איתי?! ומה איתכם?! והדקות נוקפות והדעת רק ממאנת להאמין. רגע, אני קופא בעוד שמחפש מקום לטמון עצמי עמוק יותר בתוך הכיסא, הוא (דוד שאול בתפקיד אסי המזרחי) באמת אמר את זה עכשיו? ש"סביון היא גטו! של אשכנזים", או שבגלל שהוא "שחור!" ו"שווארצע!" אין לו היכולת להבין משהו. מה?! באמת שלמה מושקוביץ (מחזה) ודדי ברון (בימוי), אתם רציניים, זה המחזה? אלה הדיאלוגים? בשביל זה צריך היה לריב עם סימה אליהו ומשפחתו של איינשטיין המנוח?
וזה כל-כך מופרך ומביך, שהדרך היחידה לנסות להקל עם המחזמר הזה היא על דרך הפארודיה. ואולי כלל לא מדובר בחוסר מודעות של יוצרים ושל מנהלים ליצירה שהם בחרו להגיש לקהל שלהם, אלא במודעות נשגבת; כאילו בתוך הקשקוש הזה במסווה של הצגת תיאטרון בידורית, טמון לו איזה מסר חתרני מופלא שנועד להשתמש בעילגות, בגזענות ובקלישאות כה נבובות על ישראליות שאפילו הלפידומטר היה מתפוצץ, על מנת להצפין איזו גלולת רעל בדמות האני במראה? מה אומר לכם, מודעות נשגבת מאוד.
עכשיו, בואו ניישר קו, אף אחד לא בא אל "פשוט לאהוב" מתוך צפייה לחזות ב"המלט", ויודעים מה, גם לא ב"עלובי החיים" ואפילו לא ב"מאמא מיה" הסכריני. אבל זה גם לא אומר שבשם ה"קח את זה בסבבה, כולה מחזמר", הכול הולך. צריך שיהיה איזשהו חוט מקשר, מידה של אמינות. משהו להיאחז בו – בדמויות, בעלילה. אחרת, מה הנימוק? קאברים יש גם ב"דה וייס".
ואם עקיבא (עוז זהבי) כ"ביטניק החשישניק" הכי סחי שפגשתם, מחזר נמרצות אחר ילדת השמנת רחל (אליאנה תדהר), שלא שמה עליו, אבל פתאום בלי שום הסבר גם לא יכולה בלעדיו, אבל אז הוא מתהפך ושתעוף לו מהעיניים כי אבא שלה עצבן אותו – זה לא עובד. ואם אותו עקיבא קורא למאהבת שלו רונה (דר רוזנבאום) "זונה" ומעיף אותה מחייו, הוא לא יכול לנאום במתיקות לצד מיטת חוליה שהיא החצי השני שלו סתם כי זה "מרגש". את מי אתה בא לערבב עקיבא? וזינוקים נחשולים כאלה בלי שום היגיון, יש ללא הרף לאורך ההצגה כולה. ומה עם מאיר (איתמר זהר) שמאוהב ברונה? בשביל מה זה שם, אם הוא לא עושה עם זה כלום.
וכל אלה פגמים אקראיים לגמרי רק בתוך המבנה הרומנטי של העלילה, עוד לפני שהבאנו בחשבון את היומרה שקורסת אל תוך עצמה, לשקף את ישראל הפוליטית, החברתית, המיליטריסטית בשנים שבין שכרון הכוח של מלחמת ששת ימים (והעיקר שאפשר לשווק את ההצגה למנויים כחלק מפסטיבל ה-50) ובין סף חורבן הבית במלחמת יום הכיפורים. ואיך דבר לא באמת השתנה מאז. רוצים מזה? לכו לראות את "גורודיש" המצוינת של הלל מיטלפונקט, גם כן בקאמרי.
מושקוביץ אולי רצה לייצר את ה"שיער" שלנו, והנה, גם עוז זהבי כאן, עם דמות המאצ'ו שנסדקת עם מסרים אנטי-מלחמתיים וטרגדיה באופק, אבל ברוח 2017 הוא דחף פנימה גם את "קזבלן" והמתח העדתי (ואיך זה קשור לחבורה של איינשטיין, שלום חנוך, שמוליק קראוס, יענקל'ה רוטבליט ואורי זוהר?), והנה נערבב גם עם קצת רומיאו ויוליה, כי תמיד טוב שתהיה איזו סרנדה בחלון של סביון – וככה זה גם נראה. בלנדר.
וכל זה מאכזב אפילו יותר, כי יש שני אלמנטים יסודיים שדווקא עובדים בסדר במחזמר הזה, ופוטנציאלית כן אמורים היו לתת לו את התשתית להיבנות עליהם ובאמצעותם: השירים בעריכה המוזיקלית של טל בלכרוביץ', והפקת הווידיאו-ארט של יואב כהן, שבאה במקום תפאורה ומספקת כמה וכמה תמונות אסתטיות. אמנם שילוב של תפאורה (פיזית) יכול היה לעזור על מנת להעשיר את הבמה ולהוריד מעט מן העומס של הווידיאו-ארט, וכך גם להפוך את המנות ממנו למרוכזות והרבה יותר אפקטיביות (לקטי צילומי הארכיון, למשל, מאבדים תנופה ככל שמתקדמת ההצגה וחבל). אבל גם כך מדובר במפגן מרשים.
והשירים כאמור. אפילו שבינם ובין העלילה הקשר לרוב מאולץ, הם נצחיים וגם זוכים לכמה ביצועים חביבים. רובם אמנם סטריליים כדרכו של הז'אנר, אבל פה ושם יש גם מן החספוס, כמו במקרה של דר רוזנבאום ששרה עם המון כאב ואופי את "הגר" ואת "אצלי הכול בסדר" (כשברקע עבודת וידיאו מהממת של כהן, בתמונה היפה במחזמר). עוז זהבי הוא פרפורמר מעולה, וגם השירה שלו הפכה טובה ויציבה. אליאנה תדהר מובילה ביצוע יפהפה של בנות המחזמר ל"אחכה לך", וחבל שנקלעה לדמות מאוד מוגבלת. וכל זה רק מדגיש שהיה פה עם מה לעבוד כשיצאו לדרך, אבל גם שבגזרת התוצאה, הקאמרי נקלע לבעיה אמיתית, עם מחזמר שני חלש (אחרי "מצחיקונת") ברצף.
@@
רון שוורץ 
אתה בשיאך כשאתה כועס.