"הקומה השלישית" בבית ליסין היא הצגה חביבה ויעילה. חבל רק שהיא ממהרת לעגל פינות

פורסם ב-6/7/17, מגזין G – גלובס

הקומה השלישית2 צילום כפיר בולוטין
"הקומה השלישית". צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין

@@

אשכול נבו יודע לספר סיפור קליט, ולא במקרה גם התיאטרון הרפרטוארי נהנה לאמץ אותו לחיקו. יש בו משהו מאוד נגיש במובן הפמיליארי של המילה. אפקט של דה-ז'ה-וו, אם תרצו, באופן שבו אתה קורא/צופה ביצירה שלו ומרגיש כאילו כבר נחשפת אליה בעבר. כמו היה זה שיר בפלייליסט גלגלצי שמבלי משים, המילים כבר שזורות בפיך, אפילו שאין לך מושג מי המבצע. כך היה גם ב"משאלה אחת ימינה" שרצה בהצלחה בבית ליסין, וכן ב"אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", ספר ילדים שנגע באיזה עצב חשוף של הורות בעידן הגלובלי, וזכה גם הוא לעיבוד על הבמה. היכן לאפקט הדה-ז'ה-וו יש מקום של כבוד? ובכן, בקלאסיקות, ולא במקרה התיאטרון (ולא רק הוא) נהנה לחזור אליהן שוב ושוב. הן אינן מצריכות פרזנטציות. אפשר לקפוץ ישר אל המים. נבו במובן זה מספק את כור ההיתוך האופטימלי בין ישן לחדש, ואין לי ספק שעוד נראה את סיפוריו רבות על הבמות.

כל זה הופך לנוחים למדי את תנאי הפתיחה של "הקומה השלישית", שדפנה אנגל–מחרז עיבדה למחזה בבית ליסין, מתוך ספרו "שלוש קומות". הדימויים מוכרים – שדרות רוטשילד בימי המחאה, והנה הצעירים הנמרצים למטה (דניאל מייזלר, יפעת מאור, אנה סנגר, אביב פנקס, ישראל קוג’ינסקי, מעין רחמים, אבי סרוסי ושלומי טפיארו), והרוחות שסוערות. והנה השכנה מלמעלה, שהם מפריעים את מנוחתה זה שבועות, שופטת בדימוס (יונה אליאן-קשת) ששכלה את בעלה לאחרונה (אילן דר), שופט גם הוא. והיא גרה בגפה, אבל היה להם בן (אור בן מלך), שעזב ברע, כי הם דחקו אותו לפינה. "הורים מרעילים", כך דמותו חוזרת ומטיחה באם כמו מתוך סיוט, והנה הקונפליקט המתבקש, ומכאן היציאה לדרך אל עבר התרתו.

כעת נשאלת השאלה באשר לאמינות הדרך הזאת, והאם צמד הבמאיות הצעירות, שלהן זו הצגת הביכורים, מאיה ניצן ואלה ניקוליבסקי (שתיהן דור המשך), מובילות אותה ביד יציבה. התשובה היא שכן ולא. מצד אחד, את המהלך הדרמטי שבליבו של הסיפור, אותו מסע רגשי שעוברת האם אל עבר בנה, ותוך שהיא נאלצת לשם כך לבוא חשבון כואב עם עברה, הן מובילות היטב. אליאן-קשת מגישה את אחד התפקידים הטובים שלה בשנים האחרונות, בן מלך אניגמטי כנדרש וגם דר, הבעל שרוחו (וגופו) עדיין שורה בבית, מקסים כהרגלו. כמוהם משחק היטב גם יורם טולדנו בתור הקטליזטור, אפילו שהדמות שלו אינה די מהודקת ברמה העלילתית.

מצד שני, כל זה קורה תוך שכמעט בין רגע כל סיפור המסגרת שנרקח מסביב (המחאה, צדק חברתי! זוכרים?) פשוט מתפייד לו כלא היה, והשאלה היא האם דובר במלכודת דבש נטו על מנת למשוך באמצעותה אל הסיפור הפרטני? ואם כן, האם לא מדובר במלכודת מדי גדולה, שמצדיקה התייחסות של מעבר לעיגול פינות בדמות "אופס, נגמר זמן ההצגה, אז נגמור גם את המחאה, פשוט כי ככה?", וזה נמהר ומותיר טעם לפגם – וחבל, כי בסך הכול מדובר בהצגה חביבה ויעילה, שיכולה הייתה להיות מנומקת וארוזה טוב יותר.

@@

הקומה השלישית3 צילום כפיר בולוטין
יונה אליאן-קשת, אור בן מלך ואילן דר. צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s