כמו סיפוריו של אתגר קרת בעבר, גם "פתאום דפיקה בדלת" מראה שיש יותר מדרך אחת לעשות הצגה

רון שוורץ, מוסף G – גלובס. פורסם ב-14/9/17

פתאום דפיקה בדלת צילום יאיר מיוחס
"פתאום דפיקה בדלת". צילום: יאיר מיוחס, יח"צ הקאמרי

@@

מזה זמן רב שאתגר קרת אינו חלק מהחיים שלי. אולי זה ז'אנר הסיפורים הקצרים שראה את תהילתו קצרת הימים נרמסת על מקדשי הבלוג והפוסט, אולי זה הוא, ואולי זה אני. אני לא באמת יודע לסמן את הרגע שבו נפרדנו, ואולי בכלל לא היה רגע כזה – אבל אני בהחלט זוכר את הרגע שבו היכרנו, בהתחלה עם "געגועי לקיסינג'ר", אחר כך עם "צינורות" (אפילו שסדר יציאתם לאור היה הפוך). היה בסיפוריו משהו מרענן, שובב, חי ובגובה העיניים, אבל יותר מכול, קרת הראה שיש יותר מדרך אחת לספר סיפור. היום זה נראה טריוויאלי, אז, תחילת–אמצע שנות התשעים – ממש לא.

את אותו ניצוץ שובר מוסכמות של מפגש עם יצירה שמנסחת חוקים משל עצמה, מחזירים לחיים אמני הבמה העומדים מאחורי "פתאום דפיקה בדלת", שעולה בימים אלה בקאמרי. יצירתם של צבי סהר (בימוי ועיבוד) ועודד ליטמן (עיבוד ודרמטורגיה), מציגה את סגנון הפאפט-סינמה (PuppetCinema) שסהר פיתח; שילוב מתוחכם של תיאטרון קונבנציונלי ושל תיאטרון בובות מיניאטורי, שמוסרט בזמן אמת על מסך ענק מאחור.

זה מאוד מרשים, פרינג' במלוא מובן המילה, שעוד קודם התוכן, אי אפשר שלא ללכת שבי אחר הצורה: תיאטרון וירטואוזי, רב ממדים ועומק. ניואנס אחר ניואנס, הרזולוציות שאליהן יורדים סהר ומפעילת הבובות הכה מוכשרת וחיננית שלו, גוני פז (שחולקת את התפקיד עם איילת גולן), הן כמעשה קסמים. והנה מאפרה ובדל סיגריה הופכים לבית קפה הומה. או תריסי עץ שמתפקדים כגרם מדרגות תלול הודות לזווית הצילום של איליה קריינס ודני חליפה. והכול כה מדויק ויפה, שהלסת מוזמנת להישאר פעורה, עם אפקט וואו, שיודע להזכיר את "רכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר, שגרמה לצופים לנוס מן האולם.

בגרסת התוכן הלסת פעורה פחות: מדובר בסיפורים קצרים המוגשים בזה אחר זה, ארבעה כמדומני ממקבץ הסיפורים האחרון של קרת, "פתאום דפיקה בדלת" מ-2010, ועוד אחד ממקבץ קודם, הסיפור "יורים בטוביה" ממקבץ הסיפורים "אניהו" מ-2002. חלקם פועלים טוב יותר – והמוצלח שבהם הוא הביצוע ל"יורים בטוביה", עם הנפשת הכלב טוביה שחוזר הביתה ויהי מה. אבל ההצגה יודעת עליות ומורדות, בין משום שתשומת הלב של הקהל נדרשת באופן מוגבר אל האלמנט הוויזואלי, ובין משום שהתפירה אינה שלמה.

ההצגה נפתחת כאשר הסופר, שמשוחק היטב על-ידי אסף סלומון, ניצב אל מול סכין ושני אקדחים לרקה, של אנשים הדורשים ממנו לספר להם סיפור (השחקנים יובל סגל, נטע פלוטניק ושמחה ברבירו – כולם בבגדים שחורים ובתפקידים ראויים). שלושה המייצגים כמובן את הקולות בראשו של הסופר, לרבות לחץ הדד-ליין, חרדת הביצוע, הבלוק הקריאייטיבי והקרב על הנרטיב, כאשר כל קול מושך לכיוון שלו, ועל הסופר, בתפקיד האגו – אם להידרש לעולם המושגים של פרויד – לאזן בין הקולות השונים. מי בתפקיד האיד ומי הסופר אגו.

ולסיכום, אפילו שהביצוע אינו יציב ואחיד לכל אורכו, דבר אחד ברור: סיפור, ממש כמו הצגה, אפשר לספר בהמון דרכים. ואת זה צבי סהר משיג, ולא באופן מיניאטורי.

@@

יובל סגל פתאום דפיקה בדלת צילום יאיר מיוחס
יובל סגל. צילום: יאיר מיוחס, יח"צ הקאמרי
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s