העיבוד של עידו ריקלין ל"גן הדובדבנים" בתיאטרון באר שבע הוא הצהרת אי-אמון – בצ'כוב ובקהל

רון שוורץ, מוסף G – גלובס. פורסם ב-3/10/17

שירי גולן ואביגיל הררי בתור ליובוב ואניה בגן הדובדבנים צלום מעיין קאופמן הדובדבנים
שירי גולן ואביגיל הררי. צילום: מעיין קאופמן, יח"צ תיאטרון באר שבע

@@

אני לא יודע על מי הבמאי עידו ריקלין סומך פחות, על הקהל שלו או על אנטון צ'כוב, כי אם יש תחושה שמקננת לאחר הצפייה בגרסה שהוא עיבד ל"גן הדובדבנים" בתיאטרון באר שבע, היא של היעדר אמון. בין זה ריקלין המפקפק ברלוונטיות הסימבולית של המחזה שנכתב בראשית המאה שעברה, ובין זה ריקלין המפקפק בסבלנות, באינטליגנציה וביכולת ההיקש של הקהל שלו, התוצאה אחת היא: צ'כוב שלו נותר עירום מניואנסים.

ריקלין נסמך על תרגומו למחזה של דרמטורג הבית של תיאטרון גשר רועי חן, שהעלה את המחזה לפני כעשור, ב-2006, בבימויו של יבגני אריה. ובהקשר זה, מעניין לחזור אל דברים שכתב אז אריה: "אין כאן דמויות גדולות מהחיים, ואין גיבורים. אלה אנשים כמונו המדברים בשפתנו, חווים כמונו את כל מגוון הרגשות, והבעיות שעמן הם מתמודדים הן בעיותינו". בפשטות הזאת טמון גם סוד הקסם של המחזאי הנצחי הזה. קסם שפועל כמו בצילום רנטגן שמציג לקהל את השתקפותו שלו.

אצל ריקלין זה לא קיים – לא הקסם ולא הפשטות. זולת דמות או שתיים, שמצליחות לשמור על השפה הצ'כובית (אורי זגורי כשכן פיצ'יק בתפקיד הטוב בהצגה, ואביגיל הררי כבת אנייה), האחרות כמו קיבלו הוראת בימוי אחת: להגביר. ואחרי שמסיימים להגביר, אז גם להקצין. והנה, במקום לקבל פיוט שנבנה ניואנס אחר ניואנס ביד אמן, מקבלים ערימה של הצהרות פומפוזיות בצורות של דמויות גדולות מהחיים, במובן המנותק והמנתק של הביטוי. ומילא הייתה זו דמות או שתיים שיוקצנו יתר על המידה, על מנת להדגיש את המסר הפוליטי הטמון במחזה, אבל כולן?

ריקלין מאבחן, ובצדק, את פריחתו האחרונה של גן הדובדבנים האריסטוקרטי לטובת חילופי מעמדות וההגמוניה שעוברת אל הבורגנים החדשים. הוא גם מאבחן היטב ומגיש את שתי התפיסות שלימים ירכזו עליהן את המלחמה בין מזרח ומערב – הסוציאליזם בדמותו של הסטודנט האידיאליסט פטר טרופימוב (תום אבני), אל מול הקפיטליזם שמקבל פנים בדמותו המרתקת של איש העסקים של לופאחין (רועי אסף). אבל הוא עושה זאת כמו היה מדובר בעצרת פוליטית. סיסמאות באוויר, נאומים חוצבי להבות ודמוית תלושות שהופכות קלישאות בשר ודם. והנה הם האריסטוקרטים, הגברת רנייבסקאיה (שירי גולן) ואחיה ליאוניד גאייב (ירון ברובינסקי), שגם חווה אאוטינג בנוסף לכול; ואפילו שזו כשלעצמה פרשנות ראויה, בתוך הקונטקסט הצעקני הזה, גם היא הופכת לקלישאה שמאבדת מעוצמתה.

גן הדובדבנים הוא מחזה מזהיר, ממש כך. וכזה שטמון בו יכולת נבואית עוד קודם פרצה המאה ה-20 והתפתחה כפי שהיא. הוא טומן בתוכו כל-כך הרבה רבדים שרלוונטיים לחיינו מדי יום: ממלחמות התרבות, דרך האליטות החדשות והישנות, האולד-מאני והנובורישים, ועד למעמדו של התא המשפחתי. אבל שום דבר לא בצעקות, כי אם בין השורות. ריקלין, אולי במהלך שמשקף יותר מכול את מחיקת הניואנסים, ביטל ארבע דמויות של משרתים, והטמיע אותם בתוך דמות אחת, קשישה להעיק, של המשרת פירס (אורה מאירסון). לא ביטול מטעמי קיצור, כפי שהוא עצמו מעיד בתוכניית ההצגה, אלא מנימוק תוכני של הפשטת בני המשפחה האריסטוקרטית מכל שריד של כוח ושל מעמד. ובכן, הפשטה בהחלט שיש כאן, של צ'כוב מנכסיו.

@@

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s