שמואל הספרי מספק את פרק הסיום האולטימטיבי של "פולישוק". הפרק שבו הוא הופך מפרודיה לבשר ודם

רון שוורץ, מוסף G – גלובס. פורסם ב-19/10/17

פולישוק1 צילום כפיר בולוטין
פולישוק. צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין

@@

בחוזה הבלתי כתוב שבין יוצרי הסאטירה הפוליטית בת ימינו ובין אלה שהיא שמה ללעג, התקבעה איזו הסכמה: אתם, הסאטיריקנים, תקרעו לנו את הצורה שעה בשבוע. אנחנו, הפוליטיקאים, נקרע לכם את הצורה במשך כל הזמן הנשאר. לפעמים אפילו "נבוא לשחק". נתארח אצל ליאור שליין ו"נקבל בראש" עם חיוך מאוזן לאוזן, וגם נשחיל איזו בדיחה ונשתף בטוויטר, כי ככה אנחנו, זורמים. אחר כך נפרגן אצל גיא פינס לחיקוי ב"ארץ נהדרת" (שהסאטירה המשובחת שלה באה מחוץ לקרקס הפוליטי, עם שאולי ורובן או עם הפילוסים), ואפילו, אם תהיו נחמדים, או שעוד רגע בחירות, נבוא לסלפי. הרוב די מרוצים מהסטטוס-קוו – לאלה יש במה לשחרר קיטור ואת כרית הפריים-טיים להתנחם בה, לאלה את כורסאות עור הצבי להתרווח עליהן, עם או בלי סיגר. הסדר הקיים נשמר.

אלא שאחת לכמה שנים מגיע יוצר שלא מסכים לשחק את המשחק, ותוקע אוהל ברוטשילד. אחד שאת הפוליטיקאים שלו הוא לא רוצה לראות מחייכים באולפן. למעשה, הוא לא רוצה לראות אותם בכלל, ואם כן – אז על הרצפה, מושפלים ושותתי דם, וגם מגבון לספוג את הבושה הוא לא ישליך לעברם. כששמואל הספרי הביא לעולם את פולישוק ב-2009, ובגיבוי ראוי לציון של קשת, הוא קרע את החוזה הבלתי כתוב לגזרים. הוא הרים מסך מעל לברית שנרקמה (ועודנה תקפה) בין שוחרי הסדר הקיים – איש-איש והמקום שלו על הלוח: פוליטיקאים, יועצים, פקידים, לוביסטים, עסקנים ועיתונאים. לא במקרה המערכת כולה השפילה את מבטה אל מול פולישוק, שחשפה את ערוותה ברבים. במשך שלוש עונות היא עמדה בלחצים והציגה את כל מה שהאוכלים מהצלחת רוצים להסתיר מעיני הציבור. והיא עשתה זאת בכתיבה קומית מבריקה, תוך יצירת כמה מהדמויות היותר אייקוניות שנראו על המסך.

כעת, למעלה משנתיים מאז הסיום האניגמטי של הסדרה (פולישוק ספק התרסק במטוס שירד מהרדאר), הוא חוזר לחיים על הבמה בתיאטרון בית ליסין, ומעבר לכך שבמציאות הפוליטית העוד-יותר-גרוטסקית של היום, עם ליצן מפחיד בבית הלבן, פולישוק נראה לפתע כמו פוליטיקאי סביר-פלוס. אפרפר אפילו. השאלה היא למה? ואם כבר לחזור, למה על הבמה ולא על המסך בעונה חדשה?

פולישוק2 צילום כפיר בולוטין
ששון גבאי וחנה אזולאי-הספרי. צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין

@@
את התשובה לכך הספרי, שכמובן גם ביים, לא ממהר לספק. ההצגה, שבאופן טבעי מוגבלת יותר במספר השחקנים ובמהלכים הדרמטיים בה, חוזרת אל דמויות הליבה בלשכת השר: החמישייה הפותחת, עם ששון גבאי בתפקיד פולישוק, חנה אזולאי-הספרי בתפקיד סולי, גיא לואל כקוזו, שירי גדני כתקומה ודנה סמו כמזכירה ויקי (יקיר שוקרון משלים את הקאדר בתפקיד המאבטח). הם אומנם מחליקים בטבעיות אל הדמויות שכה מזוהות עמם, אבל בד-בבד, נימוק משכנע לשאלה למה, מבושש להגיע. הדקות נוקפות, וכבר עולה תהייה אם בכלל יגיע, או שמא הספרי, אפילו הוא, נכנע וחתם בראשי תיבות על החוזה הבלתי כתוב. האם כל שנקבל כאן הוא הומאז' בגודל טבעי, עם עוד ועוד מאותו הדבר? והרי בשביל שידורים חוזרים יש VOD. ואולי זה בכלל האלמנט המסחרי שהכריע את הכף? ובכל זאת, פולישוק זה מותג ומי לא יבוא כשהוא מגיע לקבל את מפתח העיר.

הרבה מחשבות חלפו בראש בחלקה הראשון והמשמים של ההצגה, והיה את הזמן לכך. עוד פעם ביבי, כלומר בובעס, ואשתו מרירה – וגם הספרי נופל במקום הקל, בשירותי הבול פגיעה של הסאטירה הישראלית? לא יכול להיות. ואולי כן?

מה אומר לכם, פקפקתי, אבל הספרי, נפוגג את המתח, יודע את העבודה. וגם הפעם הוא לקח את החוזה וקרע אותו לגזרים. הפעם את זה שבינו ובין הקהל, שחשב שהוא בא לראות קומדיה גרוטסקית על מישהו אחר, וגם התפתה להאמין בכך במשך דקות ארוכות, אבל בפועל מצא את עצמו לכוד בטרגדיה של חייו ושל המדינה.

הספרי מוביל את המהלך ביד של אמן, שטווה את מלכודת הדבש המושלמת ובסופה גם את העוקץ. מבלי להיכנס לספוילרים מיותרים, הספרי משתמש בדמויות שהוא הביא לעולם, וכבר ביסס את אמינותן לאורך השנים, על מנת לקפץ עוד שלב קדימה, אל עבר העולם האמיתי. עם מונולוגים נהדרים, פולישוק הוא פתאום הרבה פחות פולישוק והרבה יותר ששון גבאי, המוערך והנפלא. ויחד עם קוזו, שגיא לואל מגלם בכל-כך הרבה כישרון, וסולי המעולה של אזולאי-הספרי, הם נותנים בראש לא למערכת הפוליטית המרוחקת, שיושבת לה בירושלים, אלא לקהל שמביט בהם ומוצא את עצמו על ספסל הנאשמים.

הספרי מפעיל את המחזה כמי שמכיל בתוכו גלולת רעל בדמות אמת מרה שעל הקהל לבלוע, ומספק את פרק הסיום האולטימטיבי שלו. הפרק שבו פולישוק הופך מפרודיה לבשר ודם – ואין מקום טוב יותר לעשות זאת מאשר על בימת התיאטרון.

ביציאה מהאולם זה השקט שנשאר, והרבה מקום למחשבה, על המקום שבו אנחנו חיים, ואם זה לא רק פולישוקים שלא מתים ורק מתחלפים, אלא גם המצביעים שלהם.

@@

פולישוק3 צילום כפיר בולוטין
שירי גדני, ששון גבאי וגיא לואל. צילום: כפיר בולוטין, יח"צ בית ליסין

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s