סיפורן של שפחות: "הצמד" היא לא רק סדרה מעולה, היא גם סדרה אמיצה שלא מהססת לקשור בין זנות ובין פורנו

רון שוורץ, מוסף G – גלובס, פורסם ב-2/11/17

Paul Schiraldi Photography באדיבות yes
אמילי מיד בתפקיד לורי. צילום: Paul Schiraldi Photography באדיבות yes

@@

לצד סדרות המד"ב שמצטיינות בלכידת שריר האסקפיזם (מ"משחקי הכס", דרך "הנותרים" ועד ל"דברים מוזרים"), שני ז'אנרים מתבלטים בתור הזהב של סדרות הטלוויזיה: האחד הוא ההיסטוריה, השני הוא ההיסטוריה החלופית. האחד קופץ אחורה בלולאת הזמן, השני קדימה (או שמא נאמר הצדה). האחד שם את יהבו על נפלאות השחזור: בין זוהי "אימפריית הפשע" שחזרה אל תקופת היובש ואל ראשיתו של הפשע המאורגן ובין זו "נרקוס" שלקחה את סיפורו של פבלו אסקובר והביאה באמצעותו את סיפורה של אמריקה המכורה. השני, דיסטופי, "מזהה תהליכים" ומציג מציאות חלופית/עתידית, ודוגמאות גם כן יש למכביר, מ"מראה שחורה" ועד "האיש במצודה הרמה", מ"משחקי הרעב" ועד לסרט ההמשך ל"בלייד ראנר".

על פניו, אין רחוקים מהם על ציר הזמן, אבל בפועל מדובר בהדהוד של אותו הדבר. יוצרים המבינים שעל מנת לומר את הדבר הכי חד ומשפיע על הכאן והעכשיו עליהם להתרחק ממנו, אל ההיסטוריה המעט רחוקה או לחילופין אל זאת שלא קרתה. סדרות שמנסות להתכתב עם המציאות בצורה ישירה, מצליחות במקרה הטוב לעשות זאת לפרק זמן מוגבל. "בית הקלפים" הבריקה בעונתה הראשונה, אבל קרסה הרבה לפני פרשת קווין ספייסי השבוע. "הומלנד" צלחה בתחילה, אבל כשהסיפור שביסודה מוצה, כך גם היא. המציאות הותירה אותן מאחור. טראמפ לא לוקח שבויים.

אלא שבכל זאת יש הבדל מהותי בין שני הז'אנרים, ואותו אפשר לחוש על הבשר בפער שבו נתפסה ציבורית סדרת הדיסטופיה "סיפורה של שפחה" אל מול "הצמד" (The Deuce), סדרת הנוסטלגיה הבלתי מתרפקת מבית HBO, שהשבוע שודר הפרק השמיני והאחרון בעונתה הראשונה. בשני המקרים מדובר בסיפורן של שפחות מין מנוצלות, חבוטות וחסרות פה. אלא שבעוד אל הסדרה הדיסטופית בהובלתה של אליזבת מוס המופלאה הלב יצא, ונשים, כמו גם גברים, חוו אותה בברוטאליות הנדרשת; "הצמד", החוזרת לניו יורק של שנות ה-70, אל האזור שכונה Forty-Deuce, נתפסת כלפי חוץ כסדרת הווי, פולקלור בלתי מזיק על זנות ועל פורנו, כאשר גולת הכותרת היא כמה איברי מין זקורים מוצגים בה.

הפער הזה הוא מרתק, והוא אינו קשור במי מבין שתי הסדרות "טובה יותר", אלא בנו, הצופים, ובחוסר היכולת שלנו להזדהות עם כל מי שהוא אינו "אנחנו". ב"סיפורה של שפחה", כל אישה נורמטיבית, ודאי אם היא אם לילדים, ראתה בה את עצמה והתחלחלה. ב"הצמד", אלה הן הרי "נשים אחרות", זונות ומוחלשות, ומכאן שלכולם הרבה פחות אכפת. אולי נזדעזע לרגע כשקנדי תחטוף מכות רצח מאיזה לקוח, או כשלקוח אחר כמעט ויחטוף את לורי היפה, אבל היי, איזה ציצים שיש לה! והנה עוד סרטון פורנו שעובר בווטסאפ, ולמי אכפת מה עברו הלורי או הקנדי שמככבות בו.

deu_102_06202016_ps_1359 (1)
מגי ג'ילנהול בתפקיד קנדי. Paul Schiraldi Photography באדיבות yes

@@

את המוסר הכפול הזה של החברה המערבית, שמאוד ליברלית כל עוד הלכלוך מוגש עם נייר לנגב, ואינו נמצא בחצר האחורית שלה, דיוויד סיימון וג'ורג' פלקנוס מנסים לפרק, ועושים את זה במיומנות. מעבר לפן הסגנוני-אסתטי, מרכז הכוח של הסדרה הוא בפנים שהם נותנים לכל דמות ודמות. משימה אדירת ממדים במונחים תסריטאיים, ודאי בסדרה עם כל-כך הרבה דמויות ופרטים – זונות וסרסורים, שוטרים וגנבים – כולם אנשים, ואצל סיימון ופלקנוס גם אנושיים. אותו טאץ' שפעל כל-כך טוב בסדרת המופת שלהם "הסמויה", עובד גם כאן, והרי, אם יש משהו שסדרת הפלופ המוזיקאלית "ויניל" כן הצליחה לעשות הוא להבהיר שאם אין חיבור רגשי לדמויות, שום פסקול ושום סכום לא יעזור.

"הצמד" מצליחה לא רק לשחזר את הסצנה ואת האווירה בסצנה, אלא גם את הלך הרוח בה, ולעשות זאת לא רק בצורה לא מלאכותית, אלא גם באופן בלתי שיפוטי. אנשים הם יצורים עגולים, ויש בהם יותר מממד אחד, והם יכולים להיות רעים וגם טובים ממש באותו פרק זמן של חמש דקות, ואפשר לשנוא אותם ואז גם קצת לאהוב. סיימון לא מחלק את העולם שלו לבני אור ובני חושך, כמו שרבים מדי נהנים לעשות. בכולם יש גם וגם. מי יותר ומי פחות? את זה הוא נותן לצופה לשפוט.

התוצאה היא סדרה מרתקת שמשוחקת נהדר, אבל גם מאוד אמיצה בנוף הציבורי המתחסד: סדרה שלא מהססת להציף את כל מה שהחברה מנסה להסתיר, בין זו הסצנה ההומוסקסואלית שהייתה אז מחוץ לנורמה וגם החוק התעמר בה (ועדיין). וחשוב כל-כך, כזאת שאינה חוששת לקשור בין עולם הזנות ובין תעשיית הפורנו; כפי שקנדי אומרת, בגילומה המהפנט של מגי ג'ילנהול, "זיונים הם זיונים". והנה למשל, כשהיא בסצנה "יוקרתית" עם איש עסקים, שמזמין אותה אל הסוויטה שלו, הוא מנומס עד לרגע שבו הוא גומר בה מאחור, ואז גם מקנח ב"תעופי מפה". דופק וזורק – כמו כולנו.

@@

deu_101_ps_102915_1854 (1)
ג'יימס פרנקו בתפקיד כפול כאחים וינסנט ופרנקי. צילום: Paul Schiraldi Photography באדיבות yes
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s