שחר פנקס ושיר גולדברג מגישות את ש"י עגנון במלוא התשוקה, לגוף ולנפש, בהצגה "בדמי ימיה" בחאן

רון שוורץ, מגזין G – גלובס, פורסם ב-23/11/17

אני חייב למצוא אותו, חזרתי הביתה אחוז דיבוק מהצגת החאן "בדמי ימיה", על-פי הנובלה מאת ש"י עגנון. ששש, שהתלהבותי לא תעיר את הבית, ואז תיכתב לה טרגדיה לילית, בדמי ימיי שלי. אני נובר בין הכרכים, והנה הוא, המצהיב שבהם, מאיים להתפורר, חובק אוצר בלום. הסיפור הראשון ב"על כפות המנעול", הוצאת שוקן, המהדורה ה-11, שנת 1966. אותה השנה שבה הוכתר עגנון לחתן פרס נובל לספרות, אני חושב לעצמי, ואז גם נשאב אל הקריאה כמעט בעל כורחי. רק עמוד, אולי שניים: מבקש לחיות אותן שוב, את הדמויות מן הבמה. את תרצה הנערה לבית מינץ, את המורה-מאהב עקביה מזל, את מינטשי גוטליב חברת הילדות הרכלנית. והנה, לא רק מילים אל מול עיניי – והערות בשולי הדפים שאפשר ששרבב אבי לפני לא מעט שנים – אלא גם פנים. פרצופים שחיברו להם היוצרות שחר פנקס (עיבוד) ושיר גולדברג (בימוי). אני נרדם עם הספר לגופי, וקם כדי לספר על כך. על עיבוד מקסים לבמה, שלא רק הפיח חיים בעברית העגנונית והתגבש לכדי הצגת תיאטרון יפה ומיוחדת, אלא גם עורר לפעולה שריר רדום ותומך יציבה מעולם האנטומיה המטאפיזית; שריר הקלאסיקה, המחזק את תחושת השייכות למי שאנחנו. מגדיר אותה.

זהו העגנון השלישי שפנקס את גולדברג מעבדות אל הבמה (קדמו להם "תהילה" בחאן ו"סיפור פשוט" בהבימה), וזה לבטח הטוב והבשל שבשלושה. מעבר לעבודת האנסמבל המדויקת של חברי החאן (יואב היימן, דודו בן זאב, עירית פשטן, אודליה מורה–מטלון, אור לומברוזו ויובל אורון), כל אחד עם מימיקה מושלמת לגופה של דמות ועם דיקציה מעולה לשפה עגנונית לא פשוטה. הבשלות מתקבלת בשילוב נכון בין אנדרסטייטמנט ברמת הבימוי ובין מוחצנות ברמת העיבוד. פנקס רותחת, מתענגת על שפתו הפיוטית של עגנון, ואילו גולדברג תופסת הפעם את פוזיציית המצננת, לא נותנת לאסתטיקה שהיא כה מחבבת לגנוב את המחזה ולהאפיל עליו. לא לבובות (כמו ב"תהילה") וגם לא לתפאורה (כמו ב"סיפור פשוט"). היא בוחרת להרגיע, לתת למילים לרקוד, ובאה על גמולה.

המקום שבו כן משתחרר הרסן הוא בתשוקה ששתי היוצרות מביאות אל הבמה, ואשר מתנקזת אל דמותה היצרית של תרצה בגילומה של לומברוזו הצעירה, לה זה תפקיד ראשון על בימת התיאטרון מאז סיימה את לימודיה בסטודיו של ניסן נתיב. הימור רדיקלי, ודאי נוכח כך שבחאן ישנן שחקניות צעירות מנוסות יותר, אבל גם כזה שצולח ואולי דווקא משום הבתוליות שלו.

תרצה הנערה, שאמה לאה מתה בדמי ימיה, מתוודעת אל יומן האם, ואז גם אל פרשיית האהבים שזו חלקה עם המורה שלה בעבר עקביה מזל (השמות אף פעם אינם נבחרים במקרה אצל עגנון). טראומת מות האם הופכת לזו המעצבת את חייה של תרצה, שהופכת אובססיבית לחיות את חייה של אמה, אבל אגב כך אפשר שמוותרת על מאווייה שלה, ומעלה את התהיות האם ניתן לברוח מגורלנו ומן הטראומות של חיינו? שאלה טובה, והצגה טובה.

294A5938_בדמי_ימיה
דודו בן זאב (משמאל ועם כיוון השעון), יובל אורון, יואב היימן, עירית פשטן ואודליה מורה-מטלון. צילום: יעל אילן, החאן
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s