המיץ של הקפיטליזם: "אנשים טובים" מציגה את אמריקה תחתית, וכמה ישראל הופכת דומה לה

רון שוורץ, מגזין G – גלובס, פורסם ב-7/12/17

מחזאות אמריקאית בת ימינו אינה מן הבחירות היותר שכיחות בקרב התיאטראות הרפרטואריים בישראל בשנים האחרונות, עם יוצא אחד מן הכלל: תיאטרון חיפה, תחת ניהולו האמנותי של משה נאור. בין אלה הם "גזע" ו"גלנגרי גלן רוס" מאת דיוויד מאמט או "גיבור הלובי" מאת קנת' לונרגן, שאת כולם נאור גם ביים; ובין אלה הם "לילה טוב אמא" מאת מרשה נורמן או המונודרמה "מקורקעת" מאת ג'ורג' בראנט, שאת שתיהן הוא אימץ – נאור שם את אמריקה במוקד האג’נדה שלו. זו אמריקה של מטה – לא של וול סטריט או של הוליווד, שבאבק הכוכבים שלהם הקהל הישראלי נהנה להתבשם. זו אמריקה של פסי הייצור ההמוניים, של האנשים השקופים, של הומלסים ושל היעדר סולידריות מכל סוג שהיא. תחתית החבית הקפיטליסטית, וכמה שישראל הופכת דומה לה.

אל תוך האג'נדה הזאת נאור יוצק כעת גם את "אנשים טובים", מחזה מאת דיוויד לינדזי-אבייר, שעלה בבכורה בברודווי ב-2011 בכיכובה של פרנסס מקדורמנד (שעליו היא גם זכתה בטוני, לצד האוסקר על "פארגו" שגם ברשותה), ומאז הספיק לרוץ בכמה וכמה הפקות ברחבי ארצות הברית, כמו גם להגיע אל הווסט אנד הלונדוני ב-2014. על הבימוי הופקד איציק ויינגרטן, ועל מלאכת התרגום אסף צפור, שלוקח את שפת הרחוב של בוסטון תחתית אל המרחב של עיירת פיתוח ארץ ישראלית. כמובן שזה גם המקום לשאול, מדוע על מנת להאיר זרקור על החצר האחורית של החברה הישראלית יש לרכוש כרטיס טרנס-אטלנטי, ולא למשל, להעלות מחזה ישראלי מקורי. וזה גם המקום שבו ניטש הדיון בדבר דלילות הקולות המקוריים העולים כאן, ואם כבר עולים, אז בסדרות הטלוויזיה דוגמת "מטומטמת" או "זגורי אימפריה", ופחות בתיאטרון.

כך או אחרת, לגופה של הצגה, "אנשים טובים" עושה זאת ביעילות אמריקאית טיפוסית. לא מדי מתוחכמת, או שמה נאמר לא מתוחכמת בכלל, אבל מאוד נהירה הן ברמת הקונפליקטים שהיא מציפה, והן ברמת הבחירות שהיא מבקשת מהגיבורים שלה לעשות. "מחזה סוד" שמתקלף והולך, אבל למען האמת, אותו הסוד – וכאן גם חולשת המחזה – הוא הדבר הכי פחות רלוונטי. כשהוא כבר מתגלה, וכמובן שלא ארמוז עליו, הוא רחוק מלתפקד כ"רגע שיא". מה בכל זאת נוגע? הבחירות של הדמויות, שאותנטיות ומעוררות הזדהות אפילו ש"אינן מכאן".

זה גם המקום שבו נכנסים לתמונה השחקנים, ואחת בפרט – אסי לוי בתפקיד נוגה ועוצמתי גם יחד כאם חד-הורית (לילדה אוטיסטית), שמפוטרת מחנות "הכול בדולר" וכעת היא אובדת הכנסות ועצות. בלית ברירה, היא פונה אל מייקל (דניאל ברטוב), מי שהיה בן הזוג שלה בעבר, והצליח לצאת מהשכונה, ללמוד רפואה ולחיות כיום בחלק היוקרתי של העיר. שם הוא חי עם אשתו כהת העור (טהוניה רובל) והנה לא רק קונפליקט מעמדי על הפרק אלא גם גזעי. אמריקה, בכל זאת.

Copyright_DSC_9663_yoav_dot_etiel_at_gmail_dot_com
טהוניה רובל (מימין), אסי לוי ודניאל ברטוב. צילום: יואב איתיאל, תיאטרון חיפה
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s