מהביצוע של דרור קרן, דרך המנהרה של גשר, ועד למילה האחרונה של פולישוק. מה נזכור מ-2017 בתיאטרון

רון שוורץ, מגזין G – גלובס, פורסם ב-28/12/17

ההצהרה. "אף אחד אף פעם לא ניטרלי. אין דבר כזה ניטרלי – יש אדיש", מטיח מחזאי "במנהרה" רועי חן במנהיגי ישראל, כמו גם במנהיגי הפלסטינים: "אנחנו סופרים גופות, אתם סופרים מנדטים!". ואם יש משהו ש-2017 מסמלת בהיבט הציבורי של תיאטרון גשר, הוא שאחרי יובל שנות קיום, הוא חדל להיות ניטרלי. הצגות ביקורתיות תמיד היו בו, אבל במרחב הסימבולי ולא בהתכתבות כה ישירה עם המציאות העכשווית. "במנהרה", שחן כתב ושעירד רובינשטיין ביים, אינה רק הצגה קולחת אלא גם הצהרה מהדהדת. לא עוד פסיביות אל מול מה שקורה, כי אם רצון להשפיע – ולא במקרה הקהל בהצגה אף מתבקש לבחור איזה סוף הוא מעדיף לה, את הטוב או את הרע.

רדי רובינשטיין
מיקי לאון ועידו מוסרי – "במנהרה". צילום: רדי רובינשטיין, תיאטרון גשר

השחקן. לכל אדם יש תחליף, וגם לכל שחקן, אבל מעטות הן ההצגות שכל-כך קשה לראות אחד כזה בנמצא, או אפילו לדמיין. תפקידים שמייצרים סינרגיה חד-פעמית בין השחקן ובין הדמות שהוא מגלם, עד שהם מתמזגים לכדי ישות אחת. כזה הוא הסטנדאפיסט המתפורר דובלה ג'י בגילומו של דרור קרן, בעיבוד ל"סוס אחד נכנס לבר" מאת דויד גרוסמן שעלה בקאמרי. עיבוד שהוציא לדרך הבמאי המנוח מיכה לוינסון, ואשר עושה את המעל ומעבר ומשדרג יצירה, שממש השנה זכתה באחד מפרסי הספרות החשובים בעולם.

דרור קרן סוס אחד נכנס לבר צילום ז'ראר אלון
דרור קרן – "סוס אחד נכנס לבר". צילום: ז'ראר אלון, תיאטרון הקאמרי

היוצר. מי שהשכילו כבר להיחשף לעבודותיו של יחזקאל לזרוב בתיאטרון גשר ("נופל מחוץ לזמן", "אליס" ולאחרונה "אבות ובנים") יודעים שלא לצפות לעוד ערב שגרתי של תיאטרון. תמיד הוא מקורי, תמיד מאתגר, תמיד אמנותי, ותמיד זה הוא שגם מעבד, גם כותב, גם מעצב ולפעמים גם משחק. אבל אפילו המנוסים בהצגות לזרוב לא יכלו לצפות למה שהוא בישל להם ב"תמונתו של דוריאן גריי" שעלתה השנה בהבימה. אורגיה פילוסופית תוססת שלוקחת ספר קנוני ובוראת אותו מחדש, מהסוף להתחלה.

_MG_0847 צילום אייל לנדסמן
יחזקאל לזרוב ב"תמונתו של דוריאן גריי". צילום: אייל לנדסמן, תיאטרון הבימה

הבמאי. שלוש הצגות בשלושה תיאטראות שונים ביים השנה אודי בן משה: את "כטוב בעיניכם" בקאמרי, עיבוד מודרני למחזה השייקספירי; את "ההצגה חייבת להיגמר" בבית ליסין, קומדיית סלפסטיק מופרעת בייבוא מלונדון; ואת "נפוליון – חי או מת!" בתיאטרון החאן, על-פי מחזהו של נסים אלוני. על פניו, מה הקשר? ומבחינה תוכנית ודאי שאין. אבל בכל זאת יש מכנה משותף, והוא אינו רק זהות הבמאי אלא המוטו שלו: כולן מגישות בידור מהוקצע, עם קאסטים רחבים ובימוי ססגוני. אצל בן משה הקהל קודם כול בא ליהנות.

294A6904_נפוליאון_חי_מת _יעל_אילן
"נפוליון – חי או מת!". צילום: יעל אילן, תיאטרון החאן

ההימור. זה בקלות יכול היה להיות הפלופ של השנה (תואר שבו "זוכה" המחזמר "פשוט לאהוב" בקאמרי). יותר משנתיים מאז אקורד הסיום של הסדרה המצליחה, שמואל הספרי החזיר את "פולישוק" לחיים על הבמה של בית ליסין, וניחוח עז של סיבוב מסחרי עלה באוויר. מעבר לכך שהמציאות הפוליטית הפכה עוד יותר גרוטסקית ומצייצת, שאפילו פולישוק נראה פתאום כמו המבוגר האחראי, נשאלה השאלה מה נותר להספרי לחבוט בשר ובפמלייתו. הספרי בתשובה מראה שיש שחקן אחר שאליו הוא טרם נדרש כראוי: הקהל. והוא חובט בו במלוא העוצמה, בתקווה שיתעורר מן התרדמת.

פולישוק2 צילום כפיר בולוטין
ששון גבאי וחנה אזולאי-הספרי – "פולישוק". צילום: כפיר בולוטין, תיאטרון בית ליסין
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s