בעונתה השנייה "הכתר" מראה שגם יצירת מופת יכולה להתפתח. סימפוניה של ניגודים במסווה של איפוק מסוגנן

רון שוורץ, מגזין G – גלובס, פורסם ב-4/1/18

האם יצירה יכולה להיות בו-בזמן גם הדבר השמרני ביותר וגם החתרני ביותר? למשוך בשתי קצוות החבל במלוא העוצמה מבלי שייקרע? "הכתר" מבית נטפליקס הראתה כבר בעונתה הראשונה שהתשובה היא כן, וקצרה שבחים וגם פרסים. אבל מה שקורה בעונתה השנייה, שעשרת פרקיה עלו לאוויר בחודש שעבר, זו כבר התעלות והתעללות לשמה. ואל תיתנו לאנינות הבריטית להטעות אתכם, וגם לא לאנגלית המשובחת ולנימוסי הארמון – זו רק העטיפה המסוגננת. מדובר בסדרה החתרנית ביותר כיום על המסך. מונה ליזה טלוויזיונית, ואם הדם בעורקים ידע לקפוא ב"סיפורה של שפחה" שבראה מציאות חלופית, הוא יידע לבעבע עם סיפורה של המלכה אליזבת השנייה הנשאר נאמן למציאות – וזו הרי מטלטלת יותר מכל פיקציה. לא שפחה, אבל כן משועבדת – להיסטוריה, לכללים, לכתר שמפקיע ממנה את אישיותה, וכן – גם לגברים. אישה בעולם פטריארכלי, שאומנם מחזיקה בתפקיד הרם בממלכה, אבל גם מריונטה הלכודה בכלוב הזהב שאליו היא נולדה. אישה שהיא מוסד וגם רחם קדוש, אבל קודם לכן בשר ודם חש ומרגיש – ובהחלט לא קדושה.

"הכתר" מערערת בשקט אסתטי, מרהיב ומהדהד גם יחד, לא רק את יסודות המונרכיה אלא גם את יסודות הפטריארכיה – את מוסד הנישואין שמתקשה לעמוד בקנה אחד עם טבע האדם, את הדת שאינה עומדת במבחן הזמן, את המנהיגות וחשיבת הנצח שמכרו את נשמתן לפוליטיקה של היומיום. זו סדרה שכוכביה הם נסיכים ודוכסים, אדונים וברונים, אבל יותר מכול זו סדרה עלינו ועל התקופה שמשתנה – והיא יודעת לעורר בצופה כל רגש מבוז ועד חמלה, ולעשות זאת בתחכום וללא רגשנות מאוסה. אפילו שמדובר בחיים של אחרים, שבינם ובין הצופים אין ולו קשר דם כחול אחד לרפואה, זו סדרה שמעוררת הזדהות, סאבטקסט אחר סאבטקסט.

פיטר מורגן, יוצר הסדרה, הוא מומחה בעיבודים תקופתיים. בעבר הוא עמד מאחורי תסריטי "המלכה" עם הלן מירן, "המלך האחרון של סקוטלנד" עם פורסט ויטאקר, ו"פרוסט ניקסון" עם פרנק לנגלה ומייקל שין – ואל "הכתר" הוא מביא את הרפרטואר הבשל גם יחד. הוא נע כל העת על הציר שבין האישי ללאומי, ומדלג בינו במיומנות – והרי זוהי מהות המונרך, זהות מוחלטת בינו ובין האומה. בעונה השנייה אומנם נאלצנו להיפרד מדמותו הממגנטת של צ'רצ'יל בגילומו של ג'ון לית'גו, אבל קיבלנו בתמורה נגיעות היסטוריות משובחות (מנאצר ועד לג'קי קנדי) וגם צלילה מעמיקה אל עולמן של הדמויות הסובבות את אליזבת (קלייר פוי שרק משתבחת והולכת). אל האניגמטיות של בעלה פיליפ והתהליך המייסר שהוא עובר בדרך אל ההשלמה עם מעמדו. אל הדוד והמלך לשעבר אדוארד, בתפקיד שייקספירי של אלכס ג’נינגס ובפרק הופך קרביים. אל האחות הסוערת מרגרט, כמו גם אל קורותיו של הבן צ'רלס, עם פרק מטלטל על חוויות הילדות שלו ושל אביו מהפנימייה הנוקשה בסקוטלנד.

אם לתמצת את סוד הקסם של "הכתר", הרי שהוא טמון בסימפוניה מהודקת של ניגודים. מורגן נוהג בכבוד בנתיניו הטלוויזיוניים (שעודם דרים בארמון בקינגהאם כידוע), אבל גם לא ביראת כבוד מסרסת. הוא ביקורתי עד לזרא כלפי הנעשה בבית המונרך, אבל מוקיר את המונרכיה כדבק של האומה. מגיש את סיפורה של המלכה, אבל בעצם את סיפורה של הממלכה, המאה ה-20 והעולם שבראה. יצירת מופת.

TheCrown_207_Unit_00073_R
קלייר פוי ומאט סמית בתפקידי המלכה אליזבת ובעלה פיליפ. צילום באדיבות נטפליקס
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s