אחרי מיחזור המחזות, הגיע שלב מיחזור העיבודים קומפלט – והפעם עם "יעקובי ולידנטל" בקאמרי

רון שוורץ, מגזין G – גלובס, פורסם ב-12/4/18

בפסקה כמעט נחבאת אל הכלים בעמוד הביוגרפיה הפורמלית של חנוך לוין בתוכניית ההצגה "יעקובי ולידנטל", שעולה בימים אלה בקאמרי, מסופר על קצה המזלג סיפור ההתאבנות של התיאטרון הישראלי בין האז להיום. אז, ב-1972, "כשהגיע הטקסט", מספרת זהרירה חריפאי המנוחה, ששיחקה בהצגה המקורית לצדם של יוסף כרמון ואלברט כהן, "אמרתי לשייקה וינברג (שהיה מנהל הקאמרי), אתה הבאת מחזה אחר, מיוחד… ממילא זאת הולכת להיות פרודוקציה קטנה, בצוותא, ממילא זאת תהיה הצגה ניסיונית, אז למה לך לחפש לנו במאי? תן לנו את הבחור – את הסופר, וביחד נעשה את זה". הבחור היה חנוך לוין והייתה זו הפעם הראשונה שהוא גם ביים.

כיום, לעומת זאת, אני רק יכול לדמיין את הדיאלוג שהתחולל בקאמרי לפני עלייתה של הגרסה הנוכחית להצגה. משהו בסגנון, "למה שלא נעלה שוב את יעקובי ולידנטל", שיאמר א' לב'. "בטח!", ישיב ב', "זה היה שלאגר גדול, וגם זול. שני שחקנים וביג תוחעס אחת". "מעולה!", יקרא א', "אז בוא נמצא במאי ונדבר על העיבוד". "כבר מצאתי לך", ישיב ב' ולא עברה שנייה, "את יונתן אסתרקין שהעלה אותה בתיאטרון הספרייה לפני חמש שנים. ביצוע מתוק. מוזיקלי. אף אחד לא יזכור". "נפלא, סגור לי את הפינה!", יסכם א'. והנה לכם הפער בין הניסוי וההעזה מודל 1972 ובין השמרנות המיקרוגלית מודל 2018. זה כבר לא רק שאת המחזה מחממים מן המוכן, כעת אלה העיבוד, הבימוי והתפאורה באריזת קומפלט. מה השלב הבא – הצגות בנטפליקס?

וכן, אני יודע שמספר האנשים שנחשפו לגרסת תיאטרון הספרייה הוא קטן משמעותית מאלה שיש לקאמרי להציע. וכן, "זה לא אותו קהל". ועדיין, זה מעייף, חסר השראה ומעיד על ניוון, שיש לתפוס אותו כמכלול ולהזהיר מפניו שוב ושוב. בשנה שעברה כתבתי על "הממונה על משאבי אנוש", שאומץ על ידי הקאמרי היישר מבית הספר למשחק, ממש כמו "המלט" בהבימה. והאימוץ הזה באמת שיכול היה לגעת ללב, אם הוא לא היה מעיד על ואקום יצירתי, ניסיוני ונסייני אדיר שאותו הוא ממלא.

אשר לביצוע הנוכחי של "יעקובי ולידנטל" – הוא סביר, לא מעבר לכך. מצד אחד, מדובר במחזה אנושי מבריק עם כמה מונולוגים קנוניים שאסתרקין הבריק גם כן, והפך לנאמברים מוזיקליים יחד עם אלכס כגן. מצד שני, הביצוע חסר את החיבור הרגשי שהיה למשל, בתיאטרון הספרייה. וכן את השריטה הלווינית של המבצעים. זה משהו שקשה להסביר, כי או שהוא שם או שהוא לא – ולא במקרה לאורך השנים לוין עבד עם קבוצה מצומצמת של שחקנים שידעה להפעיל את הדמויות האקסצנטריות שלו ולהכניס בהן ממדים שידעו לחיות את הטקסט בדיסהרמוניה הכי הרמונית שיש. ערן מור (יעקובי) ודוד שאול (לידנטל), שנלחמים על ישבנה של הפסנתרנית שאינה מנגנת רות שחש (כנרת לימוני), אומנם מאוד משתדלים לשחק את זה נכון – אבל בשביל להיות דמויות לוויניות צריך עוד משהו שאותו לא מחממים מן המדף, וזה לא שם.

דוד שאול כינרת לימוני יעקובי ולינדנטל צילום לירן לוי
דוד שאול וכנרת לימוני. צילומים: לירן לוי, הקאמרי
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s