פורסם בתרבות גלובס, 30/10/14
@@
לא מעט מדובר בשאלת עתיד התיאטרון בעולם דיגיטלי רווי בגירויים ודל בתקציבים, וכיצד, בין היתר, לייצר פנייה רלבנטית שתמשוך אליה גם את הדור הבא של הקהל. צמד היוצרים הצעירים גור קורן (41) וגלעד קמחי (32), שעומדים מאחורי "המוגבלים" בתיאטרון בית ליסין, מספקים תשובה ניצחת: הדרך אל קהל העתיד עוברת בראש ובראשונה ביוצרי העתיד. ברגע שהמוכשרים והיצירתיים יבחרו לפעול בתיאטרון על-פני (ולצד) הטלוויזיה והקולנוע, הקהל כבר יהיה שם.
"המוגבלים" היא טבילת האש של המחזאי גור קורן על הבמה המרכזית של התיאטרון הרפרטוארי והאמת היא שהיה שווה לחכות. הוא שנון, מקורי, מודע לעצמו ומחזיק ביכולת ג'ינגול מרשימה בין סיטואציות תמוהות עד כדי בלתי אפשרויות. מי שנחשף בעבר למוחו הקודח של קורן בהאנגר הניסיוני של תיאטרון גשר, כבר ראה ונהנה. בין בעיבוד שלו למחזה את ספרו של יהושע קנז "בין לילה ובין שחר", ובעיקר ב"חמישה קילו סוכר", מחזה מוקומנטרי בכיכובו שהפך לסוג של קאלט. מחזה שמתחקה אחר סיפור הזוי שלכאורה סיפר לו סבו ושכלל הברחת סוכר במהלך מלחמת העולם השנייה.
לקורן יש כנראה חולשה להברחות וגם "המוגבלים" עוסקת בכך. זהו סיפור של התנגשות עולמות שאין רחוקים מהם, בין משפחת פשע בראשות טוביה וורה ג'ורנו (יורם טולדנו וענת מגן-שבו), שמעוניינת להבריח קוקאין (שוב חמישה קילו) מישראל למקדוניה, לבין קבוצת תיאטרון של בעלי מוגבלויות, שמעוניינת להעלות בפסטיבל, שנערך באותה מקדוניה, את גרסתם המוגבלת ל"רומיאו ויוליה". משפחת הפשע מאמצת את התיאטרון, שמקושש אחר מימון לנסיעה, כשכל מה שמעניין אותה הוא איפה להחביא את החומר. אט-אט, ולא מעט הודות לשייקספיריות הנפלאה, האוכלוסיות נפתחות זו לזו, ולצד הסיטואציות הקומיות העשויות היטב, גם לא מעט רגש פורץ החוצה.
@@
קורן נוקט אמנם בשני אלמנטים לא מאוד מקוריים בכתיבה שלו, אבל כשזה עובד (וזה עובד) התוצאה מאוד אפקטיבית. האלמנט הראשון הוא התכתבות עם קלאסיקה. כמו "זגורי אימפריה" הטלוויזיונית שקרצה לאדיפוס, למשל, גם האנלוגיה בין סיפור האהבה השייקספירי הבלתי אפשרי של הבן למשפחת מונטגיו והבת למשפחת קפולט, אל מול זה הנרקם בין בן הגנגסטר צוריאל ג'ורנו (יניב ביטון) לאסתר העיוורת (אפרת בוימולד) מכניסה איכות לקומדיה העכשווית (ביטון ובוימולד בתצוגות משחק מעולות).
האלמנט השני והמסוכן יותר לשימוש הוא המוגבלויות. מצד אחד, כלל ידוע בתיאטרון עוד מימי סופוקלס הוא שהעיוור הוא שרואה טוב מכולם. מצד שני, לגלם בעלי מוגבלויות עלול להיות גם מעליב. אלא שכאן נכנסת לתמונה הכתיבה המודעת של קורן שמצליח לייצר דמויות אנושיות ומקסימות שאינן נופלות למלכודת הקריקטורות הנלגעות. כאן נכנס לתמונה גם הבימוי הרגיש של גלעד קמחי, שאחרי "סיראנו דה ברז'ראק" שזיכה אותו בפרס הבימוי, מראה שוב את יכולתו להעמיד הצגה אסתטית ומתוזמנת היטב.
וכאן גם נכנסת לתמונה כמובן תצוגת המשחק המצוינת של הצוות הרחב, שמגישים את הדמויות בשילוב ראוי לציון של הומור ורגישות. מאופיר וייל ככהנא הלוקה בתסמונת אספרגר, דרך ליאור גרטי ואורטל אוחיון כנדיב ונינה החירשים, ועד ליניב לוי, אורנה רוטברג ונדב נייטס כינון, חמדה וצהל הסובלים מפיגור ברמות שונות.
ולסיכום, "המוגבלים" היא הצגה שנונה ומקסימה שמותירה הרבה מקום לאופטימיות באשר לעתיד התיאטרון, וגם כזאת שעל הדרך לא שוכחת להכניס פה ושם קטנות לניעור הברנז'ה המקומית, כמו בדמותו של שומר הראש המאפיוזי "טיראן" (במלעיל), שעל הדרך למד קצת שייקספיר, ומי יודע, אולי בסוף יעשה המלט.
@@
"המוגבלים" מאת גור קורן, בימוי: גלעד קמחי, תיאטרון בית ליסין
@@
והנה זה במדור התרבות של "גלובס הערב":
רון שוורץ 
תודה לגור קורן על מחזה מקסים וגאוני!!! לבמאי ולשחקנים המקסימים!!!! כ"כ נהנתי אתמול לראות אותכם על הבמה עם היצירה המאלפת הזאת!!! היה אושר צרוף!!! מהנה, מרגש, מצחיק, הכל ביחד ובמינון הנכון!!! מקסימים כולכם!!! אלונה גלבוע
תת רמה . מתבייש שאלו הביקורות שכותבים. מציגים את החלשים כדמויות שניתן לרמוס אותן בלי שום מסר. אין ספק שהשחקנים מוכשרים מאד, ולמי שמכיר את האוכלוסייה יודע כמה מדויק המשחק אבל לא ראיתי ולו קטע אחד בו העצימו אותם, הראו כמה מיוחדים ורגישים הם אנשים בעלי מוגבלות.
ככה נראים כנראה פני החברה שלנו. בושה.