הטירוף שבפנים / אונס, התאבדות, רצח והתרסקות. "טרוריזם" מציגה את העולם המופרע שבו אנו חיים באפקטיבית וללא הנחות. ביקורת תיאטרון

פורסם בתרבות גלובס, 6/11/14

טרוריזם. צילום: סרגיי דמנצ'וק - יח"צ תיאטרון גשר
טרוריזם. צילום: סרגיי דמנצ'וק – יח"צ תיאטרון גשר

@@

"היא הייתה מאוד שקטה", "הם היו זוג רגיל", "הוא לא נראה כמי שמסוגל לפגוע בזבוב". מוכר מדי הריטואל המצמרר, שבמסגרתו מצוטטים באמצעי התקשורת השכנים והמכרים של השכן שרצח את אשתו, של השכנה שחיסלה את ילדיה או של הנער שנכנס חמוש בתת-מקלע לבית הספר ופתח את שערי הגיהינום, ומספרים שבסך מדובר היה בגבר/אישה/נער/נערה נורמטיביים לגמרי ושהם בהלם, בשוק מוחלט ושאין להם מושג מאיפה הטירוף הזה נחת עליו/עליה ועליהם, החברה האנושית הנורמטיבית. הכתובת אולי הייתה על הקיר, אבל אף אחד לא ידע לקרוא אותה.

למקום המעורער והמערער הזה מתחברים האחים ולדימיר ואולג פרסניאקוב שכתבו את "טרוריזם", ושמשקפים באמצעותו ותוך שימוש במעט מאוד פילטרים את נפשם הסוערת של הטרוריסטים האלמוניים שמתהלכים בינינו. אלה שלא מעלים ליוטיוב סרטוני עריפה למיניהם, אבל שלא חוששים לגבות את המחיר בחדרי חדרים, פשוט כי מישהו עצבן אותם, וכי בא להם, וכי הם יכולים. אלה שאומללים ומאמללים, ושכל שצריך הוא ניצוץ אקראי על מנת להצית את הטירוף בבד אחת.

המחזה מתואר בתיאטרון גשר כקומדיה שחורה על עולם בו מחלת הבדידות היא הנפוצה בו ביותר, שזו הגדרה לא רעה, אם גורעים את המילה קומדיה. כי קומי זה לא, גם לא במובן השחור של העניין. מה זה בכל זאת? מופרע, אגרסיבי ומטריד. הצגה שמוציאה את הצופה שלה משלוותו, בין אם ירצה בכך ובין אם לא. אט-אט האפיזודות מצטברות להן לכדי מציאות כאוטית וחסרת שקט, שבה כולם בגדר רוצחים פוטנציאליים. אין על מי לסמוך ואין עם מי לדבר. זה מוקצן, קר ומנוכר, ונוגע באבסורד כמובן, אבל גם מאוד אפקטיבי. הצופה לא מגיע לחוויה מזככת. אין האפי-אנד. ההתרסקות מובטחת.

סבטלנה דמידוב וליליאן רות. צילום: סרגיי דמנצ'וק - יח"צ תיאטרון גשר
סבטלנה דמידוב וליליאן רות. צילום: סרגיי דמנצ'וק – יח"צ תיאטרון גשר

@@

על מלאכת הבימוי הופקד מיכאל קרמנקו, מעצב הבית של גשר, שלו זאת עבודת בימוי ראשונה. קרמנקו קיבל לידיו את הבמה הצנועה של האנגר הניסיוני של גשר, ובאופן טבעי נתן בה דגש לעיצוב. כמו הדמויות והתמונות גם העיצוב קר ומאוד מנוכר. קיר לבן מודולורי שנע כאקורדיון ומגדיר בכל עת את גבולות הגזרה של הבמה. פעם משרד, פעם חצר, פעם סלון ופעם בשדה התעופה. מאוד מינימליסטי וכמעט אגבי בתחילה, ממש כמו האירוע שמחולל את כל הטירוף הזה. חפץ חשוד בשדה התעופה הגורם לטיסה להתעכב ושולח את הנוסעים שלה לעוד כמה שעות בבית או במשרד לפני שיפתח מחדש השדה. בשעות האלה דמותם המופרעת נגלית.

כשזה קורה במינימליות, כמו בתמונה שבה יושבות ליליאן רות וסבטלנה דמידוב על ספסל גינה, בזמן שהנכד מתנדנד, ועל הדרך האחת מסבירה לשנייה כיצד עליה לחסל את החתן שלה, מדובר בתיאטרון מעולה שמביא לכדי אבסורד את הניגוד שבין טירוף המעשים ובין האגביות שבה הם מתקבלים.

אלא שככל שמתקדם המחזה כך גם המינימליסטיות והרמיזה נעלמים והולכים לטובת ביטויים גרפיים מאוד מוחשיים של טירוף, ולתמונה לא קלה לצפייה של משחק תפקידים ביחסי מין בין שני בוגדים, שנגרר אל מחוזות של אונס שנמשך דקות ארוכות על הבמה. תמונה שמשוחקת מאוד ריאליסטי על-ידי ויטלי פוקס ונעמי לבוב, שמעבירים מי את הטירוף ומי את חוסר האונים בצורה מושלמת, אבל גם שמשתלטת יתר על המידה על המחזה, ובסופו של דבר די מעלימה את התחכום שהיה בו רק כמה דקות קודם לכן.

ולסיכום, הצגה לא מאוד יציבה, אבל גם נועזת ומשוחקת היטב (נזכיר גם את אלכסנדר סנדרוביץ', פאולו א. מואורה, דניאל סטיופין וקארין סרויה). כזאת שמאפשרת חשיפה אל מחזאות מזרח אירופית עם ניחוח אחר מזה המוכר כאן הן בתוכן והן בטמפרמנט.

@@

"טרוריזם" מאת האחים פרסניאקוב, תרגום: אנה שוליק, בימוי ועיצוב: מיכאל קרמנקו, תיאטרון גשר

@@

והנה העמוד מתוך גלובס הערב: The General and The Sea+Terrorism-Globes

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s